ביום ראשון נסענו לאזור Harajuku, לאור המלצה שהכי שווה לבקר בו בימי ראשון. בדרך למקדש Meiji (מייג'י) הגדול והמרשים ראינו מראה מוזר בהתחשב בזה שאנחנו ביפן: עשרות חביות יין צרפתי מבורגון מסודרות באצטבאות. מסתבר שאלו חביות שנתרמו על ידי בעלי היקבים לקיסר מייג'י ומסמלות את ייחודו. בתקופת כהונתו
הנהיג מייג'י מהפך בגישת יפן וממדינה מתבדלת שסירבה להיפתח למערב, הפכה יפן למדינה פתוחה להשפעה תוך התבססות על מדיניות של "רוח יפנית וידע מערבי". מייג'י החל ללבוש בגדים מערביים למשרד, אכל מזון מערבי ובעיקר לגם יין צרפתי והיווה דוגמה לאזרחי יפן כיצד יש לאמץ את הטוב שלמערב יש להציע, תוך שמירה על המסורת היפנית. את חביות היין המוצגות קיבל כאות לידידות שנרקמה בין העם היפני לצרפתי. גישתו של מייג'י שלטת עד היום ביפן בה מתקיימים זו לצד זו מסורת עתיקה ועמוקה לצד חדשנות ונכונות לאמץ חידושים.
המשכנו בדרכנו אל המקדש וחלפנו על פני שער הכניסה המרשים. זהו השער הגדול ביותר בטוקיו. גבהו 12 מטר והוא עשוי עץ ברוש יפני בן 1500 שנה. נדרשים שלשה מבוגרים כדי להקיף את הקורות הראשיות.
המקדש עצמו עצום בגדלו. ברחבת המקדש ראינו תהלוכת חתונה יפנית מסורתית ונעמדנו עם מבקרים רבים נוספים ובהינו באנשי הדת (כך זה נראה) שצעדו בראש הטור, בחתן ובכלה, ובבני משפחתם שליוו אותם מאחור. הכלה בלבן בבגד מיוחד עם כובע שפיצי, החתן במעין קימונו חגיגי ושניהם עם כפכפי אצבע והגרביים הלבנות שמפרידות בין הבוהן לשאר האצבעות כנהוג אצלם. עוד ברחבה קיים אזור שבו כותבים משאלות על נייר ונזירים מעתיקים אותן ללוחות עץ קטנים אותם הם תולים סביב עץ מוקף בחבל קדוש. למרות שרוב הברכות ביפנית ראינו כמה גם באנגלית.
לאחר שסיימנו במקדש בשעות הצהריים התהלכנו לכיוון רחוב Takeshita שהוא ה"שיינקין" המקומי. הרחוב היה הומה אדם כך שהיינו צריכים לפלס את דרכנו. בתחילה היו לי ציפיות לראות צעירים מחופשים לדמויות מנגה ואז ליאור קרא שהמנהג הזה בדעיכה בשנים האחרונות. אז סתם ציפיתי שיסתובבו אנשים מעניינים, לבושים בצורה מעניינת ולשמחתי המציאות עלתה על כל דמיון. חלפנו על פני צעירים וצעירות לבושים בתיאטרליות עם תסרוקות משוגעות ובגדים פורימיים בצבעים מרהיבים. המצעד הססגוני המשיך גם אחרי שעברנו לרחוב Harajuku האופנתי, בו החנויות הפכו ליותר יוקרתיות. בהמשך, בכניסה ל-Yoyogi Park חבורת אנשים בגילאים שונים שנראו כאילו הרגע הגיעו משנות ה- 60, השמיעו מוסיקה ברוח התקופה ופשוט רקדו להנאתם כשמסביבם מעגל צופים חצי משועשעים וחצי לא בטוחים לגבי מה שעומד לקרות. הם לא ביקשו כסף ולא היה מקום להניח טיפ מה שהפך את ההופעה להרבה יותר מוזרה. הפארק היה מלא באנשים, חלקם נפשו בפיקניק וחלקם היו קצת יותר אקטיביים - שיחקו בדמינגטון, רכבו על אופניים, שיחקו במשחקי דימיון ומישהו גם ניגן בטרומבון. ביציאה מהפארק ראינו להקת נוער צעירה של שתי בנות ושני בנים שהיו ממש מקסימים ומלהיבים. איתנו בהופעה צפה אדם שעמד עם שני חורפנים (כנראה) לבושים שהיו קשורים ברצועה שהחזיק, ואם ראינו את כל זה בכמה שעות, אני יכולה לשער שראינו רק את הקצה...
הנהיג מייג'י מהפך בגישת יפן וממדינה מתבדלת שסירבה להיפתח למערב, הפכה יפן למדינה פתוחה להשפעה תוך התבססות על מדיניות של "רוח יפנית וידע מערבי". מייג'י החל ללבוש בגדים מערביים למשרד, אכל מזון מערבי ובעיקר לגם יין צרפתי והיווה דוגמה לאזרחי יפן כיצד יש לאמץ את הטוב שלמערב יש להציע, תוך שמירה על המסורת היפנית. את חביות היין המוצגות קיבל כאות לידידות שנרקמה בין העם היפני לצרפתי. גישתו של מייג'י שלטת עד היום ביפן בה מתקיימים זו לצד זו מסורת עתיקה ועמוקה לצד חדשנות ונכונות לאמץ חידושים.
המשכנו בדרכנו אל המקדש וחלפנו על פני שער הכניסה המרשים. זהו השער הגדול ביותר בטוקיו. גבהו 12 מטר והוא עשוי עץ ברוש יפני בן 1500 שנה. נדרשים שלשה מבוגרים כדי להקיף את הקורות הראשיות.
המקדש עצמו עצום בגדלו. ברחבת המקדש ראינו תהלוכת חתונה יפנית מסורתית ונעמדנו עם מבקרים רבים נוספים ובהינו באנשי הדת (כך זה נראה) שצעדו בראש הטור, בחתן ובכלה, ובבני משפחתם שליוו אותם מאחור. הכלה בלבן בבגד מיוחד עם כובע שפיצי, החתן במעין קימונו חגיגי ושניהם עם כפכפי אצבע והגרביים הלבנות שמפרידות בין הבוהן לשאר האצבעות כנהוג אצלם. עוד ברחבה קיים אזור שבו כותבים משאלות על נייר ונזירים מעתיקים אותן ללוחות עץ קטנים אותם הם תולים סביב עץ מוקף בחבל קדוש. למרות שרוב הברכות ביפנית ראינו כמה גם באנגלית.
 |
| חביות היין |
 |
| שער הכניסה |
 |
| רחבת המקדש |
 |
| תהלוכת החתונה |
 |
| המקדש |
 |
| קיר המשאלות |
לאחר שסיימנו במקדש בשעות הצהריים התהלכנו לכיוון רחוב Takeshita שהוא ה"שיינקין" המקומי. הרחוב היה הומה אדם כך שהיינו צריכים לפלס את דרכנו. בתחילה היו לי ציפיות לראות צעירים מחופשים לדמויות מנגה ואז ליאור קרא שהמנהג הזה בדעיכה בשנים האחרונות. אז סתם ציפיתי שיסתובבו אנשים מעניינים, לבושים בצורה מעניינת ולשמחתי המציאות עלתה על כל דמיון. חלפנו על פני צעירים וצעירות לבושים בתיאטרליות עם תסרוקות משוגעות ובגדים פורימיים בצבעים מרהיבים. המצעד הססגוני המשיך גם אחרי שעברנו לרחוב Harajuku האופנתי, בו החנויות הפכו ליותר יוקרתיות. בהמשך, בכניסה ל-Yoyogi Park חבורת אנשים בגילאים שונים שנראו כאילו הרגע הגיעו משנות ה- 60, השמיעו מוסיקה ברוח התקופה ופשוט רקדו להנאתם כשמסביבם מעגל צופים חצי משועשעים וחצי לא בטוחים לגבי מה שעומד לקרות. הם לא ביקשו כסף ולא היה מקום להניח טיפ מה שהפך את ההופעה להרבה יותר מוזרה. הפארק היה מלא באנשים, חלקם נפשו בפיקניק וחלקם היו קצת יותר אקטיביים - שיחקו בדמינגטון, רכבו על אופניים, שיחקו במשחקי דימיון ומישהו גם ניגן בטרומבון. ביציאה מהפארק ראינו להקת נוער צעירה של שתי בנות ושני בנים שהיו ממש מקסימים ומלהיבים. איתנו בהופעה צפה אדם שעמד עם שני חורפנים (כנראה) לבושים שהיו קשורים ברצועה שהחזיק, ואם ראינו את כל זה בכמה שעות, אני יכולה לשער שראינו רק את הקצה...
 |
| שנות ה-60 |
 |
| ליאור והילדים משחקים בכובע |
 |
| הלהקה הצעירה |
 |
| חורפנים |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
כתוב תגובה: