"מה נשמע? איך לחזור?", "מעולה, סבבה", "באמת?", "לא, האמת באסה".
אז אני לא יכולה להגיד שאני מסתובבת עם פרצוף עצוב, כי אנחנו כל הזמן פוגשים משפחה, חברים ומכרים שלא ראינו כל כך הרבה זמן (וזה כיף) והם גם כל כך שמחים לפגוש אותנו .... אבל אם להגיד את האמת, היה נפלא, עבר מהר וחבל שצריך לחזור למציאות = ישראל, עבודה, שגרה וכו'.
כמעט שבוע שאנחנו כאן ושכחנו את כל קשיי הטיסות חזרה, היה קצת מוזר שוב לחזור לצד הימני של הכביש ולראות את כל הדרכים כמעט באותו מצב של סלילה ובינוי, כאילו לא עזבנו לכמה חודשים.
למרות שמדי פעם נשמעים קולות של געגוע לטיול, בכללי הילדים מרוצים, מצאו את מקומם מחדש בבית של ההורים, עם החפצים שהשאירו כאן כשנסענו. נפגשנו עם כל המשפחה וחלק מהחברים ואני מאמינה שעד סוף שבוע הבא נסגור עוד פערים בעניין הזה.
כמה שעות אחרי הנחיתה ליאור ואני היינו כבר ב"סידורים" כשהנושא המרכזי הוא חיפוש בית ספר לגדולים לשנה הבאה. לא שלא ניסינו לטפל בזה מחו"ל, אבל זה לא ממש הסתייע. אחרי שנדע היכן ילמדו, נוכל גם להחליט היכן לגור ואז נתפנה מההתנחלות הקטנה שהקמנו פה.
כשפרקנו את המזוודות חוץ מ-40 ק"ג כביסה גילינו שיש לנו הרבה יותר ספרים ממה שדמיינו, בנוסף חיכו לנו החבילות ששלחנו במהלך הטיול שגם אותן צריך לפרוק ולסדר. אולי פשוט נדחוף הכל למחסן שלנו.
הקטנים חזרו ביום רביעי לבית הספר עם עוגות שהכינו בעצמם יום קודם ושוקולדים שקנינו בשדה בדרך חזרה. הם מאוד התרגשו, הילדים והמורים בכיתה שלהם התרגשו לראות אותם ואנחנו התרגשנו מכל זה. בפעם הראשונה מזה חודשים נפרדתי מהם לכמה שעות והיה מוזר.
ליאור מתחיל לעבוד מחר, לי זה יקח עוד קצת זמן וזה מתאים לי מאוד בשלב זה, אבל נראה שהכדור חוזר להסתובב שוב, כי המציאות (מסתבר) חזקה מהכל וגם כי הבטחנו לארז מהבנק שביוני נחזור לעבודה. מעבר לזה נראה לי שכדאי שנפסיק את הסידור הזה שאני כותבת ואתם קוראים ופשוט נתחיל לדבר יותר.
אז אני לא יכולה להגיד שאני מסתובבת עם פרצוף עצוב, כי אנחנו כל הזמן פוגשים משפחה, חברים ומכרים שלא ראינו כל כך הרבה זמן (וזה כיף) והם גם כל כך שמחים לפגוש אותנו .... אבל אם להגיד את האמת, היה נפלא, עבר מהר וחבל שצריך לחזור למציאות = ישראל, עבודה, שגרה וכו'.
כמעט שבוע שאנחנו כאן ושכחנו את כל קשיי הטיסות חזרה, היה קצת מוזר שוב לחזור לצד הימני של הכביש ולראות את כל הדרכים כמעט באותו מצב של סלילה ובינוי, כאילו לא עזבנו לכמה חודשים.
למרות שמדי פעם נשמעים קולות של געגוע לטיול, בכללי הילדים מרוצים, מצאו את מקומם מחדש בבית של ההורים, עם החפצים שהשאירו כאן כשנסענו. נפגשנו עם כל המשפחה וחלק מהחברים ואני מאמינה שעד סוף שבוע הבא נסגור עוד פערים בעניין הזה.
כמה שעות אחרי הנחיתה ליאור ואני היינו כבר ב"סידורים" כשהנושא המרכזי הוא חיפוש בית ספר לגדולים לשנה הבאה. לא שלא ניסינו לטפל בזה מחו"ל, אבל זה לא ממש הסתייע. אחרי שנדע היכן ילמדו, נוכל גם להחליט היכן לגור ואז נתפנה מההתנחלות הקטנה שהקמנו פה.
כשפרקנו את המזוודות חוץ מ-40 ק"ג כביסה גילינו שיש לנו הרבה יותר ספרים ממה שדמיינו, בנוסף חיכו לנו החבילות ששלחנו במהלך הטיול שגם אותן צריך לפרוק ולסדר. אולי פשוט נדחוף הכל למחסן שלנו.
הקטנים חזרו ביום רביעי לבית הספר עם עוגות שהכינו בעצמם יום קודם ושוקולדים שקנינו בשדה בדרך חזרה. הם מאוד התרגשו, הילדים והמורים בכיתה שלהם התרגשו לראות אותם ואנחנו התרגשנו מכל זה. בפעם הראשונה מזה חודשים נפרדתי מהם לכמה שעות והיה מוזר.
ליאור מתחיל לעבוד מחר, לי זה יקח עוד קצת זמן וזה מתאים לי מאוד בשלב זה, אבל נראה שהכדור חוזר להסתובב שוב, כי המציאות (מסתבר) חזקה מהכל וגם כי הבטחנו לארז מהבנק שביוני נחזור לעבודה. מעבר לזה נראה לי שכדאי שנפסיק את הסידור הזה שאני כותבת ואתם קוראים ופשוט נתחיל לדבר יותר.
 |
| חוזרים הביתה |
 |
| קולות של געגוע |
