אחד האתרים החשובים במורשת הויאטנמית בנוגע למלחמה מול האמריקאים הן מנהרות קו צ'י אליהן נסענו כשעה וחצי מהו צ'י מין סיטי. היו שם עוד מאות תיירים והצטרפנו לקבוצה קטנה עם מדריך שהאתר מקצה. לא הרגשנו בצפיפות כי כל מדריך הולך במסלול קצת אחר. האתר הוא למעשה מוזיאון פתוח בו עוברים בין תחנות
המדגימות את היצירתיות, התעוזה והנחישות של חיילי הויאטקונג שנלחמו תחילה בצרפת ואחר כך בארה"ב. חלק מהתחנות מדגימות כיצד הפילו את חיילי האויב במלכודות אכזריות שכשנופלים לתוכן נדקרים למוות בדוקרנים וסכינים שמיועדים לפגוע מספר פעמים בקורבן כדי לוודא את מותו. המדריך היה מצחיק ואדיב וביקש מתנדבים בכל פעם שעברנו ליד מתקן כזה. מדבריו עולים גאווה גדולה וסיפוק על הניצחון כשהוא מדבר. עוד ראינו כיצד הויאטקונגים קיימו שגרת חיים מתחת לאדמה, לינה, בתי מלאכה, חדרי ישיבות, מטבח שהארובה שלו פולטת עשן במרחק עשרות מטרים כדי לא להסגיר אותם וגם המעברים ממקום למקום נעשו במנהרות מאוד נמוכות וצרות של עשרות ומאות מטרים ואף קילומטרים רבים. עברנו באחת באורך 20 מטר שגרמה לנו ממש לקלסטרופוביה וכשיצאנו המדריך אמר שהמנהרות הורחבו במיוחד עבור תיירים. ראינו הדגמה חיה של בתי המלאכה, ייצור סנדלים מצמיגי רכב, תפירת מדים שחורים להסוואה וייצור דפי אורז למזון. בין לבין גם ראינו מספר מכתשים באדמה שנוצרו כתוצאה מהפצצות האוויר ע"י האמריקאים לאחר שהבינו שאין להם יכולת להשתלט על המקום רגלית. במהלך הסיור שמענו יריות ממש קרובות אלינו, זה היה ממש מפחיד .... מסתבר שיש במקום מטווח שמאפשר לירות בכלי נשק בהם השתמשו הצדדים הלוחמים. טל היה היחיד מהילדים שהגיל אפשר לו לירות ובחר בקלצ'ניקוב.
בסיום הסיור הוגשו לנו תה ירוק חם וקר וטפיוקה מבושלת שאמרו לנו לטבול בתערובת של בוטנים גרוסים עם סוכר ומלח. זה היה חלק ממזון הויאטקונגים שהיו מבריחים אליהם דרך נהר סייגון. היה מעניין ומלמד, חשבנו על זה שבארץ ביקור בגבעת התחמושת מספק לנו את אותה גאווה.
המדגימות את היצירתיות, התעוזה והנחישות של חיילי הויאטקונג שנלחמו תחילה בצרפת ואחר כך בארה"ב. חלק מהתחנות מדגימות כיצד הפילו את חיילי האויב במלכודות אכזריות שכשנופלים לתוכן נדקרים למוות בדוקרנים וסכינים שמיועדים לפגוע מספר פעמים בקורבן כדי לוודא את מותו. המדריך היה מצחיק ואדיב וביקש מתנדבים בכל פעם שעברנו ליד מתקן כזה. מדבריו עולים גאווה גדולה וסיפוק על הניצחון כשהוא מדבר. עוד ראינו כיצד הויאטקונגים קיימו שגרת חיים מתחת לאדמה, לינה, בתי מלאכה, חדרי ישיבות, מטבח שהארובה שלו פולטת עשן במרחק עשרות מטרים כדי לא להסגיר אותם וגם המעברים ממקום למקום נעשו במנהרות מאוד נמוכות וצרות של עשרות ומאות מטרים ואף קילומטרים רבים. עברנו באחת באורך 20 מטר שגרמה לנו ממש לקלסטרופוביה וכשיצאנו המדריך אמר שהמנהרות הורחבו במיוחד עבור תיירים. ראינו הדגמה חיה של בתי המלאכה, ייצור סנדלים מצמיגי רכב, תפירת מדים שחורים להסוואה וייצור דפי אורז למזון. בין לבין גם ראינו מספר מכתשים באדמה שנוצרו כתוצאה מהפצצות האוויר ע"י האמריקאים לאחר שהבינו שאין להם יכולת להשתלט על המקום רגלית. במהלך הסיור שמענו יריות ממש קרובות אלינו, זה היה ממש מפחיד .... מסתבר שיש במקום מטווח שמאפשר לירות בכלי נשק בהם השתמשו הצדדים הלוחמים. טל היה היחיד מהילדים שהגיל אפשר לו לירות ובחר בקלצ'ניקוב.
בסיום הסיור הוגשו לנו תה ירוק חם וקר וטפיוקה מבושלת שאמרו לנו לטבול בתערובת של בוטנים גרוסים עם סוכר ומלח. זה היה חלק ממזון הויאטקונגים שהיו מבריחים אליהם דרך נהר סייגון. היה מעניין ומלמד, חשבנו על זה שבארץ ביקור בגבעת התחמושת מספק לנו את אותה גאווה.
 |
| המדריך מסביר מה קורה לאומלל שנופל במלכודת |
 |
| הכנת דפי אורז |
 |
| יורדים למנהרה |
 |
| כשהשתעממנו מסרט איתי תפס יוזמה והרצה לנו על ויאטנם |
הם עדיין מאמינים שנצחו את המלחמה ...אין מנצחים במלחמה הזו
השבמחקמידי פעם גם יש סיפורים בעיתונות על ויאטנמי שרק עתה יצא מהמנהרות וקלט שהמלחמה הסתיימה מזמן והאמריקאים עסוקים בלאכול המבורגרים