הדלתא של המקונג

ביום שישי ליאור נסע לפגוש שני לקוחות מקומיים ואנחנו נסענו לטייל בדלתא של המקונג, הנקראת בפי הויאטנמים גם הדלתא של "נהר תשעת הדרקונים" בשל תשעת הערוצים באמצעותם נשפך הנהר לים סין הדרומי.  המקונג הוא הנהר השביעי באורכו באסיה, כ- 4350 ק"מ המתחילים בטיבט וממשיכים בסין, לאוס,
תאילנד, קמבודיה וויאטנם. דלתת המקונג נמצאת דרומית להו צ'י מין סיטי במרחק כשעתיים נסיעה, שעברו ברובם בשינה מתוקה מבחינתי, עם קצת כאבי צוואר.
הגענו לעיירה Can Tho ממנה עלינו על מעבורת שלקחה אותנו לשייט ארוך בין הכפרים והאיים בדלתא.  עיקר הפרנסה של האנשים החיים שם היא ייצוא גידולים חקלאיים - בעיקר אורז, ודייג (למרות שהמים היו חומים בוציים).  המדריך חזר ואמר שמי שגר כאן לעולם לא יהיה רעב בשל עושר מיני החיים במים והאדמה הפוריה באזור.  עם זאת, חלק גדול מהאנשים באזור חי בעוני, חלק מהכפרים נראו עלובים למדי, שלא לדבר על בתים צפים חצי הרוסים שאנשים חיים בהם.

חלק מהסירות משמשות כבתים

עצרנו בחווה השייכת למשפחה אחת, על אי קטן.  במקום מגדלים עצי פרי שונים, ובין לבין מצויים קברים של בני המשפחה.  הם מנהלים במקום גם מסעדה, שם אכלנו צהריים, אוכל סביר ולא יותר. תמיד האורז הלבן מציל את המצב.

הקברים בכניסה לחווה

משם המשכנו לכפר אחר, לחווה שבה מייצרים דבש ומוצרים מקוקוס - ממתקים, סבונים, משקאות. ראינו תהליך ייצור ידני של סוכריות טופי קוקוס במגוון טעמים - שוקולד, בוטנים, למון גראס ועוד. מאוד מאוד טעימים, כמובן שקנינו כדי שגם ליאור יטעם.  מקריאה אחר כך הבנתי שייצור הדבש וממתקי הקוקוס הם שכיחים באזור. לסיום המדריך הוציא נחש פיתון שחלק מהמטיילים האמיצים וביניהם טל שמחו לכרוך על הצוואר.

מסתובבים בכפר

כוורת

משם יצאנו לשיט בסירות עץ לארבעה בתעלות צרות. החותרת בסירה שלנו כל כך התאמצה שהילדים באיזשהו שלב לקחו משוטים וסייעו לה.  הגענו לכפר אחר בו זכינו לראות מופע של מוסיקה ויאטנמית בכלים מסורתיים שליוו זמר וזמרת.  לא ממש התחברנו למוסיקה, וכשהעזתי להגיד על קטע מסויים שהוא נשמע יפה, הילדים הסתכלו עלי בחשדנות מנסים להבין אם צחקתי או לא.

אחרי עוד קרוב לשעתיים של שינה בדרך למלון, אני לא מבינה איך חזרתי כל כך עייפה מהטיול.