בית משוגעים

נחתנו אתמול בהו צ'י מין סיטי, וכמו שקבענו חיכה לנו נהג שאסף אותנו למלון. התחושה היא שמישהו לחץ על כפתור FFW, יש כאן יותר מכוניות, מעל מאה קטנועים בכל רמזור, יותר אנשים, צפיפות וצפצופים בלי סוף.
 לא חשוב באיזה צד של הכביש נוסעים כי הם נוסעים בכל מקום, מימין ומשמאל ועל המדרכות.  תאילנד היא גן עדן על הכביש לעומת מה שקורה כאן. העיר הרבה יותר יפה מכל עיר שהיינו בה בתאילנד, אלמלא קווי החשמל התלויים ברחובות ברשלנות הייתי חושבת שאני בעיר מערבית לכל דבר.  המלון שלנו נמצא במיקום מרכזי, בסמטה שיש בה מסעדות ופאבים.  רעש של מוסיקה ואנשים עד השעות הקטנות של הלילה, לא משהו שפקקי אוזניים לא פתרו.  בעשרים וארבע השעות הראשונות כאן כבר ראינו עכברוש ברחוב לא רחוק מהשוק לילה, ממש שם מישהו ניסה לכייס את ליאור ולא הצליח, וביקרנו במרפאה כדי לבדוק את הפריחה התורנית שיצאה באופן לא ברור אצל איתי וטל. אבל הקושי הכי גדול היה להוציא כסף מכספומטים.  לליאור נחסם כרטיס הויזה ע"י החברה בשל "פעילות חשודה" מבחינתם.  הוא דיבר איתם וזה הסתדר, אבל אז בשל בעיה טכנית הכרטיס נבלע.  נתקלנו גם בבעיות עם הכרטיס שלי, ולאחר טלפון לישראכרט הסבירו לנו שבויאטנם יש מגבלה על משיכת כספים כך שניתן להוציא עד 90 $, פעם בשעה עד 4 פעמים ביום.   עברנו לחשב מאות אלפים ומליונים של דונגים והכי נוח לי עדיין להמיר לבאטים.  גם האוכל כאן שונה, פחות סוכר וסויה יותר שמן שומשום וראפים מעולים מדפי אורז, טעים מאוד.