אוטוטו אנחנו נכנסים לחודש השלישי שלנו בתאילנד וכדי להישאר כאן, אנחנו צריכים להאריך את הויזה שלנו. הורדנו את הטפסים מהאתר של משרד ההגירה, מילאנו אותם, לקחנו תמונות פספורט ומזומנים ויצאנו בשבע בבוקר לכיוון המשרד. באחד האתרים שקראנו בהם על תהליך הארכת הויזה, המליצו לנו להגיע מוקדם לתפוס מקום בתור, כי זה עלול להיות ארוך.
לאחר כ- 10 דקות של נסיעה הגענו וקיבלנו מספר 36 בתור. התור הזה נועד למיין את האנשים לחמישה תורים אחרים של סוגי הויזה הנדרשת. התמיינו לתור התיירים, שם קיבלנו מספרים 12 עד 16, אבל היינו צריכים לחכות עד שהמשרד יתחיל לעבוד ב - 8:30. ישבנו במרפסת קטנה מחוץ למשרד, הילדים קראו ספרים ואנחנו עשינו השלמות אחרונות של הטפסים. מהר מאוד המושבים הפנויים נתפסו ע"י תיירים נוספים. טל שלא הספיק לאכול בבוקר ביקש משהו, נתתי לו שקית קורנפלקס וכולם התכבדו, פתאום כל הרצפה התמלאה בקורנפלקס. מבוכה קלה, לא נעים, ליאור מיהר להביא מטאטא, נגמר האירוע.
שום דבר לא הכין אותי לזה שבשעה 8:00 כולם נעמדו לשמיעת ההמנון התאילנדי, והמומה מהאירוע לא יכולתי להתגבר על הצחקוקים שפרצו ממני. הסתכלתי על ליאור וטל כדי שאולי המבטים שלהם ירסנו אותי, אבל גרמתי להם לחצי חיוך וראיתי שהם מנסים לכבוש את הצחוק שלהם. הסתכלתי לרצפה, ניסיתי לחשוב על דברים עצובים כמו ילדה בזמן צפירה, חשבתי גם על זה שתיכף מסלקים אותנו מפה אבל נרגעתי רק כשזה הפסיק.
בשעה 8:30 התחילו לטפל באנשים, תוך רבע שעה הגענו לדלפק. הפקידים לבושים במדים עם דרגות או סמלים המשווים להם מראה מכובד. בדקו כל אחד מאיתנו בעיניים, דפקו מלא פעמים עם כל מיני חותמות על הטפסים ועל הדרכונים. העברנו סכום כסף לתשלום וציפינו לקבל את העודף המגיע לנו, אך סימנו לנו ללכת ימינה, ואמרו יקראו לנו כשהדרכונים יהיו מוכנים. בינתיים תהינו אם נקבל את העודף או שהפקיד לקח אותו לעצמו. לקח עוד כ 10 דקות והדרכונים והעודף היו בידינו.
כשחזרנו הביתה שמחתי לגלות שקיבלנו מייל מבית היתומים בקמבודיה ששמח לקבל אותנו להתנדבות בפבר'. טל שמע והלך לספר לאחים שלו שהיו בחדר ופתאום אני שומעת את איתי קורא בשמחה "התקבלנו לבית יתומים!"
לאחר כ- 10 דקות של נסיעה הגענו וקיבלנו מספר 36 בתור. התור הזה נועד למיין את האנשים לחמישה תורים אחרים של סוגי הויזה הנדרשת. התמיינו לתור התיירים, שם קיבלנו מספרים 12 עד 16, אבל היינו צריכים לחכות עד שהמשרד יתחיל לעבוד ב - 8:30. ישבנו במרפסת קטנה מחוץ למשרד, הילדים קראו ספרים ואנחנו עשינו השלמות אחרונות של הטפסים. מהר מאוד המושבים הפנויים נתפסו ע"י תיירים נוספים. טל שלא הספיק לאכול בבוקר ביקש משהו, נתתי לו שקית קורנפלקס וכולם התכבדו, פתאום כל הרצפה התמלאה בקורנפלקס. מבוכה קלה, לא נעים, ליאור מיהר להביא מטאטא, נגמר האירוע.
שום דבר לא הכין אותי לזה שבשעה 8:00 כולם נעמדו לשמיעת ההמנון התאילנדי, והמומה מהאירוע לא יכולתי להתגבר על הצחקוקים שפרצו ממני. הסתכלתי על ליאור וטל כדי שאולי המבטים שלהם ירסנו אותי, אבל גרמתי להם לחצי חיוך וראיתי שהם מנסים לכבוש את הצחוק שלהם. הסתכלתי לרצפה, ניסיתי לחשוב על דברים עצובים כמו ילדה בזמן צפירה, חשבתי גם על זה שתיכף מסלקים אותנו מפה אבל נרגעתי רק כשזה הפסיק.
בשעה 8:30 התחילו לטפל באנשים, תוך רבע שעה הגענו לדלפק. הפקידים לבושים במדים עם דרגות או סמלים המשווים להם מראה מכובד. בדקו כל אחד מאיתנו בעיניים, דפקו מלא פעמים עם כל מיני חותמות על הטפסים ועל הדרכונים. העברנו סכום כסף לתשלום וציפינו לקבל את העודף המגיע לנו, אך סימנו לנו ללכת ימינה, ואמרו יקראו לנו כשהדרכונים יהיו מוכנים. בינתיים תהינו אם נקבל את העודף או שהפקיד לקח אותו לעצמו. לקח עוד כ 10 דקות והדרכונים והעודף היו בידינו.
כשחזרנו הביתה שמחתי לגלות שקיבלנו מייל מבית היתומים בקמבודיה ששמח לקבל אותנו להתנדבות בפבר'. טל שמע והלך לספר לאחים שלו שהיו בחדר ופתאום אני שומעת את איתי קורא בשמחה "התקבלנו לבית יתומים!"
איריס צריך להעמיד מצלמה מול האנשים שקוראים את הפוסטים שלך.
השבמחקצחקתי יחד איתך בזמן שסיפרת על הצפירה, שמחתי וצעקתי וואו לאור החדשות הנפלאות "שהתקבלתם לבית יתומים". ואין על היציאות של איתי.
כל הכבוד לכם, אני גאה ובמקביל מאוד מקנאה בכם על ההתנדבות.
מחכה כבר לשמוע חוויות משם.
אוהבת מיכל
היית צריכה לזמזם "וירושליייייייייים"....
השבמחקאיריס: בצפירה התאילנדית לצחקחק -איפה הרצינות ההורית ?? התפוצצתי מצחוק.... ואיתי ענק!!! זה לא חדש.חיבוק גדול
השבמחקלהגנתכם ההמנון התאילאנדי מתחיל ממש מצחיק.
השבמחקוזה ממש לא בסדר מצדכם שבכל הזמן הזה לא לקחתם את הילדים לסרט בקולנוע VIP :)
שם לפני כל סרט יש את ההמנון עם תמונות של המלך (כפרה עליו) מצלם(התחביב של המלך ולכן של כל התאילנדים) רוכב על ג'יפ ומכבד את הנתינים בנוחכותו. - זמנים טובים.