כדי להגיע לחווה נאלצנו לקחת את אוטובוס הלילה מצ'יאנג מאי לפטאיה, מאחר והרכבת לבנגקוק מושבתת לרגל שיפוצים. לקחנו את האוטובוס הכי טוב שיכולנו בקו הזה - Gold class, של חברה שהמליצו לנו עליה. עלינו עליו בשעה 18:40 וכ- 10 דקות לאחר מכן יצאנו לדרך. האוטובוס הכיל 32 מושבים, תא סגור לנהג
ותא שירותים מאחור, סך הכל מאוד מרווח. הכיסאות נשכבים אחורה כמעט באופן מלא, ובנוסף ניתן להרים חלק נוסף בתחתית כך שהרגליים מתרוממות, יותר נוח מבמטוס. הכי הייתי מופתעת מכך שדיילת עם מדים קצת מגוחכים ליוותה אותנו כל הדרך, חילקה שתייה וחטיפים בהתחלה, ובהמשך ארוחה חמה. הודיעה הודעות במקרופון בתאילנדית בלבד (היינו הזרים היחידים) וסימנה על דף מי יורד בפטאיה ומי לא.
היינו קצת לחוצים מהנסיעה, בכל זאת הרבה שעות. אנחנו חשבנו שהיא תארך כ 10 שעות, בסוף הגענו אחרי 11 וחצי שעות. טל ואיתי נרדמו כבר לפני שמונה בערב, ואנחנו נאלצנו לראות קומדיה תאילנדית רועשת במסכים התלויים, עד כמעט 22:00. מאוד חששנו גם מהסיפורים על גניבות באוטובוס, הייתי בטוחה שמישהו ירדים אותנו וייקח לנו את כל החפצים החשובים. גם כשהדיילת כיבתה את הטלוויזיה, לא הצלחתי להירדם. ראיתי את אורי ואחר כך את ליאור נרדמים ואני הסתכלתי עליהם, ומדי פעם על הכביש. איפה שהוא בשלש לפנות בוקר השמיעו שיר תאילנדי קצבי ומצחיק באוטובוס במטרה להעיר את כולם להפסקה היחידה בתחנת דלק גדולה, כולנו התעוררנו ואז הבנתי שישנתי כשלש שעות. חזרנו לאוטובוס, הצלחנו לנמנם עוד טיפה, וב- 6:30 כבר היינו בפטאיה. ירדנו מהאוטובוס והרגשתי כאילו משהו כבד נפל עלי, כמו שאני מרגישה אחרי לילה ללא שינה. זה המחיר שמשלמים כשמתניידים ברבע מעלות טיסה.
ותא שירותים מאחור, סך הכל מאוד מרווח. הכיסאות נשכבים אחורה כמעט באופן מלא, ובנוסף ניתן להרים חלק נוסף בתחתית כך שהרגליים מתרוממות, יותר נוח מבמטוס. הכי הייתי מופתעת מכך שדיילת עם מדים קצת מגוחכים ליוותה אותנו כל הדרך, חילקה שתייה וחטיפים בהתחלה, ובהמשך ארוחה חמה. הודיעה הודעות במקרופון בתאילנדית בלבד (היינו הזרים היחידים) וסימנה על דף מי יורד בפטאיה ומי לא.
היינו קצת לחוצים מהנסיעה, בכל זאת הרבה שעות. אנחנו חשבנו שהיא תארך כ 10 שעות, בסוף הגענו אחרי 11 וחצי שעות. טל ואיתי נרדמו כבר לפני שמונה בערב, ואנחנו נאלצנו לראות קומדיה תאילנדית רועשת במסכים התלויים, עד כמעט 22:00. מאוד חששנו גם מהסיפורים על גניבות באוטובוס, הייתי בטוחה שמישהו ירדים אותנו וייקח לנו את כל החפצים החשובים. גם כשהדיילת כיבתה את הטלוויזיה, לא הצלחתי להירדם. ראיתי את אורי ואחר כך את ליאור נרדמים ואני הסתכלתי עליהם, ומדי פעם על הכביש. איפה שהוא בשלש לפנות בוקר השמיעו שיר תאילנדי קצבי ומצחיק באוטובוס במטרה להעיר את כולם להפסקה היחידה בתחנת דלק גדולה, כולנו התעוררנו ואז הבנתי שישנתי כשלש שעות. חזרנו לאוטובוס, הצלחנו לנמנם עוד טיפה, וב- 6:30 כבר היינו בפטאיה. ירדנו מהאוטובוס והרגשתי כאילו משהו כבד נפל עלי, כמו שאני מרגישה אחרי לילה ללא שינה. זה המחיר שמשלמים כשמתניידים ברבע מעלות טיסה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
כתוב תגובה: