אחרי יותר מ-30 שעות במטוסים ושדות תעופה הגענו בשעה שלש (זמן מקומי) לשדה התעופה בקנסאי (אוסקה). נהיינו קצת מטורללים מחוסר סדר בשינה ובאוכל אבל מאוד התרגשנו - הילדים מיפן ואני מיפן וההורים. ליאור נשאר בשדה התעופה בתואנה שצריך לסדר משהו ובעצם חיכה להורי ואני התקדמתי עם
הילדים לבית בקיוטו, כשעתיים נסיעה משם.
הבית בית עץ בן 300 שנה, נמצא בשכונה מקסימה ובה סמטאות צרות ונהר קטן עובר בה. הבתים בנויים צמודים אחד לשני ובעלי שתי קומות. רוב דלתות הכניסה הן דלתות הזזה, רק בחלק מהבתים שחודשו הוחלפו הדלתות המסורתיות. עם הכניסה לבית אנחנו מורידים את הנעליים, עולים מדרגה ונכנסים לקומת הכניסה, שני חללים צמודים - בראשון מטבח ושולחן נמוך לאכילה השני סלון עם שתי ספות ומשם בהמשך שירותים עם מושב מחומם ומקלחת קטנה שיש בה אמבטיה מלבנית עמוקה. בקומה העליונה אליה מגיעים דרך מדרגות עץ תלולות שני חדרי שינה גדולים, באחד מהם מיטה זוגית להורי ובשני ארבעה מזרנים מסודרים על הרצפה אחד מהם זוגי.
עם הגעתנו לבית יצאנו לקנות כמה מצרכים, היינו ממש רעבים. כמה מתושבי השכונה שעברנו על פניהם נופפו לנו בשמחה וחלקם סתם הנידו עם הראש לשלום. בסופרמרקט הקטן אליו הגענו הופתענו למצוא לחם אחרי שהכינו אותנו לכך שלא יהיה, לקחנו עגבניות שהיו ארוזות אחת אחת בקופסאות פלסטיק שקופות, וניחשנו חלק מתכולת האריזות שלקחנו ממקרר הגבינות. הכל כתוב ביפנית ללא זכר לאנגלית. ביציאה מהסופרמרקט העפתי עם התיק שהיה לי על הגב שני זוגות אופניים שחנו בכניסה כך שפדל של אחד נכנס בגלגל של השני, להרים אותם לא היה פשוט (כמה שניות שהרגישו נצח) כבר דמיינתי איך מישהו בא וצועק עלי ביפנית .... הילדים שהיו שקיות בידיים ניסו לעזור ללא הצלחה ורק בחור צעיר שעמד שם בא לעזרתנו והציל את המצב. חזרנו לבית, אכלנו ועשינו מקלחת חמה שהיתה מהנה במיוחד. הורי וליאור הגיעו כמעט בחצות, הילדים בינתיים צנחו לשינה עמוקה, ורק את איתי הערתי כי הוא ממש התעקש על כך. חיבוקים, נשיקות, עדכונים, פריקת מזוודות עד שכולנו כבר לא יכולנו והלכנו לישון. הם הביאו את כל הדברים שידעו שנאהב (נזכרתי כמה במבה זה טעים) גם מצות ועוגיות יין, וחבילה משירלי (אחותו של ליאור) עם מגזינים ועוד דברים טובים. השלמות נוספות עשינו בבוקר, ההתרגשות התחילה מחדש כשטל ואורי התעוררו.
אחרי כל הטררם וארוחת בוקר סוף סוף יצאנו וטיפסנו למקדש Kiyomizu-Dera Temple, מקדש משמעותי ביפן לכל הכתות הבודהיסטיות, בן למעלה מאלף שנים. בדרך עברנו בסמטאות תלולות מרוצפות אבן, נדחפנו בין אינספור תלמידים לבושי מדים ומוניות מפוארות שאפילו פעם אחת לא צפצפו, ראינו אינספור חנויות חרסינה מקסימות, בתי קפה קטנטנים, חנויות ממתקים וגלידה. ייחודו של המקדש הוא באופן בנייתו - המרפסת הגבוהה, אשר צופה על קו הרקיע של קיוטו בנויה כולה מקורות וממחברי עץ ללא שימוש במסמרים או חלקי מתכת ובטון נוספים. המבקרים במקום עומדים בתור ארוך על מנת לרחוץ את ידיהם וללגום ממי המעיין הקדוש. טילנו אל הפגודה שמעברו השני של הערוץ, ממנה ניתן להתפעל מגובהה של מרפסת העץ ומיופיו של המקדש.
הילדים לבית בקיוטו, כשעתיים נסיעה משם.
 |
| משתעשעים עם תקרת המראות בשדה התעופה |
עם הגעתנו לבית יצאנו לקנות כמה מצרכים, היינו ממש רעבים. כמה מתושבי השכונה שעברנו על פניהם נופפו לנו בשמחה וחלקם סתם הנידו עם הראש לשלום. בסופרמרקט הקטן אליו הגענו הופתענו למצוא לחם אחרי שהכינו אותנו לכך שלא יהיה, לקחנו עגבניות שהיו ארוזות אחת אחת בקופסאות פלסטיק שקופות, וניחשנו חלק מתכולת האריזות שלקחנו ממקרר הגבינות. הכל כתוב ביפנית ללא זכר לאנגלית. ביציאה מהסופרמרקט העפתי עם התיק שהיה לי על הגב שני זוגות אופניים שחנו בכניסה כך שפדל של אחד נכנס בגלגל של השני, להרים אותם לא היה פשוט (כמה שניות שהרגישו נצח) כבר דמיינתי איך מישהו בא וצועק עלי ביפנית .... הילדים שהיו שקיות בידיים ניסו לעזור ללא הצלחה ורק בחור צעיר שעמד שם בא לעזרתנו והציל את המצב. חזרנו לבית, אכלנו ועשינו מקלחת חמה שהיתה מהנה במיוחד. הורי וליאור הגיעו כמעט בחצות, הילדים בינתיים צנחו לשינה עמוקה, ורק את איתי הערתי כי הוא ממש התעקש על כך. חיבוקים, נשיקות, עדכונים, פריקת מזוודות עד שכולנו כבר לא יכולנו והלכנו לישון. הם הביאו את כל הדברים שידעו שנאהב (נזכרתי כמה במבה זה טעים) גם מצות ועוגיות יין, וחבילה משירלי (אחותו של ליאור) עם מגזינים ועוד דברים טובים. השלמות נוספות עשינו בבוקר, ההתרגשות התחילה מחדש כשטל ואורי התעוררו.
 |
| מדרגות העץ התלולות |
 |
| פינת האוכל |
 |
| הרחוב |
 |
| הדרך העמוסה למקדש |
 |
| המרפסת הגבוהה |
 |
| ללא מסמרים |
 |
| הנוף מהמרפסת |
 |
| תצפית על קיוטו |
 |
| שותים מים קדושים |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
כתוב תגובה: