קראתי בלונלי פלאנט שאחד מהטרקים המוצלחים בניו זילנד הוא ה- Tongariro Alpine Crossing . מדובר במסלול שאורכו כ- 19 קילומטר ובמהלכו מטפסים מנקודת היציאה כ- 800 מטר ואז יורדים כ- 1100 מטר. מהפסגה, כך נאמר במדריך, ניתן לראות נוף כל כך יפה שהמאמץ כמעט ונשכח. כשקראתי, מיד ידעתי שאת המסלול הזה אני רוצה לעשות והאזהרות שנלוו לתיאור המסלול לא ממש הרשימו אותי.
את ההכנות התחלתי ביום שלפני - ארזתי תיק עם אוכל, בגדים להחלפה, עזרה ראשונה, סלולרי והרבה מים. קמנו מוקדם (יחסית), איריס הקפיצה אותי לנקודת ההתחלה ויצאתי לדרך בשעה שבע וחצי בבוקר. המסלול ארוך וממש לא מומלץ להיתקע על ההר בלילה.
רגע לפני הכניסה למסלול עוד עצרתי ליד שלט ובו אזהרה בולטת:
א. האם אתה צועד עם מישהו שמכיר את המסלול ותנאיו?
ב. האם יש לך ציוד שמתאים לחציה אלפינית?
ג. האם אתה בכושר גופני טוב?
למרות שהתשובה לשלוש השאלות שלילית הבנתי שהם שכחו לשאול אם אתה ישראלי - שאלה שתשובה חיובית עליה מבטלת את האחרות, ויצאתי לדרך.
הדרך התחילה בעליה מתונה יחסית. הרגשתי טוב וקיוויתי שהעננים הסמיכים סביב יתפזרו בקרוב. טיפסתי בקצב טוב ולא היתה לי בעיה כשזוג גרמנים חסונים חלפו על פני בסערה בדילוגים, אבל כשסבתא בשנות השישים ביקשה בנימוס אירופאי שאפנה לה את הדרך ואז דהרה לפני די התבאסתי.
השתדלתי לא להזיע כי ידעתי שבפסגה יהיה קר יותר. לאחר שני קילומטר העליה הפכה לתלולה יותר. חלפנו על פני זרם לבה קרוש מהתפרצות מוקדמת של ההר. סלעים שחורים מפוזרים על פני שטח נרחב - מראה מרשים שהזכיר לי את רמת הגולן. גשם דק התחיל לרדת וקיוויתי שמכנסי הג'ינס שלי לא ירטבו יותר מדי. יתר הציוד מוגן מים ולא ממש דאגתי .
אחרי טיפוס מיגע הגעתי לנקודת התארגנות. סככה בה ניתן להחליף בגדים וחשוב מזה - השירותים האחרונים לשעות הקרובות. נחתי למספר דקות, הבטתי מותש בשלטי האזהרה עם ההצעה החביבה למי שכבר עייף כרגע לחזור לאחור והמשכתי בדרך.
הטיפוס הפך לתלול יותר - הליכה על סלעים חדי קצוות ומדרגות ממש גבוהות (הם לא שמעו על תקן הבניה הישראלי ? מדרגה צריכה להיות בגובה 18 ס"מ). הגשם הלך והתגבר ועמו גם הרוח. הכפפות והגרביים הכפולות עדיין חיממו אותי וחשבתי לעצמי שזה בסדר - קר בירכיים אבל חם בידיים ובראש אז זה מתאזן.
כשהגעתי לנקודה הגבוהה במסלול היה ברור שנוף יפה כבר לא יהיה היום. ערפל כיסה את האזור כולו. ראיתי נחלים קטנים עם מים בגווני כתום ואפור כתוצאה מהמינרלים שפלט הר הגעש.
ירדתי למכתש יפה שהוא בעצם לוע של הר געש. שלטים סיפקו הנחיות למקרה התפרצות - לנוע במהירות האפשרית כלפי מטה ולהימנע מלהימצא בואדיות. מאוד מרגיע.
בזמן חציית המכתש הגשם והרוח הפכו לסערה ממש. הרגשתי כמו במכונת כביסה - הכל נרטב. מים חדרו לנעליים, לכפפות ואת המעיל. המכנסיים נדבקו לי לרגליים והפכו את ההליכה לקשה יותר. המסלול הוביל לטיפוס מלוע המכתש בדרך בוצית וחלקלקה. הגעתי לירידה תלולה עם חול געשי מיוחד - חול שחור עם גרגרים גדולים שכשהולכים בו הרגליים שוקעות. כשעברתי עיקול נגלו לעיני שני אגמים כחולים מרהיבים (באמת). האגמים מקבלים את צבעם המיוחד ממתכות שנמצאות במים וכך, למרות שלא הייתה ולו קרן שמש אחת הם נצנצו בגוון טורקיז מיוחד. הסלעים שסביב צבועים צהוב כתום אדום וכחול מהמינרלים השונים. היה שווה לבוא. הצלחתי לצלם כמה תמונות עד שהגשם התגבר.
לידי עמדה מישהי קפואה ואומללה. היא קיבלה בשמחה את כובע הצמר הספייר שלקחתי והמשכנו ללכת יחד. שמה סילביה, עובדת סוציאלית מהונג קונג, שמבלה שנה בניו זילנד. עבדה פה במשק בית, בשטיפת כלים ועבודות כלליות.
שלט שעברנו הראה שנותרו לנו עוד 12 קילומטר. לא מעט אבל לשמחתנו רובם בירידה. חלפנו על פני אגם גדול נוסף (האגם הכחול) - גדול בהרבה ופחות יפה.
הלכנו לאט, דיברנו מעט, בעיקר מקללים כל קטע של עליה. חלפנו על פני מכתש גדול שנוצר מנחיתה של סלע לבה ועברנו ואדי גדול ויפה שגשר מתוח על פניו ובו ניתן לראות את ההולכים לפנינו ואחרינו קטנים כנמלים (או זבובי חול כי כמעט אין נמלים בניו זילנד).
לא היה מאושר ממני כשהגענו לתחנת התרעננות נוספת. המים הרבים ששתיתי, הקור וצליל טפטוף הגשם הבלתי פוסק עשו את שלהם ומיהרתי לשירותים. שם גם יכולתי לבחון את מצבי - רטוב לחלוטין.
בדרך למטה מזג האוויר הלך והשתפר ואפילו העננים קצת התפזרו. אם לא הייתי רטוב ומותש - כנראה שהייתי ממש נהנה. ראיתי נחל נוסף עם מים אפורים ממינרלים והצמחייה סביב השתנתה משיחים צהובים נמוכים לעצי מחט קטנים ולבסוף ליער של ממש עם עצים תמירים בעלי גזע אדום מרשים.
עוד חלפנו על פני שלט שמזהיר מסכנת Lahar ומבקש לנוע באזור במהירות - קצת מגוחך לאור מצבנו.
השעה האחרונה של ההליכה הרגישה לי קצת מיותרת - עברנו בנוף שכבר ראיתי כמותו בימים הקודמים, ורק רציתי שזה יסתיים. הפנטזיה על כוס קפה חם שתחכה לי בקרוואן התממשה רק בחלקה - איריס הרגישה לא טוב ונאלצתי להכין לעצמי.
למרות הקושי והשרירים התפוסים היה שווה בהחלט.
את ההכנות התחלתי ביום שלפני - ארזתי תיק עם אוכל, בגדים להחלפה, עזרה ראשונה, סלולרי והרבה מים. קמנו מוקדם (יחסית), איריס הקפיצה אותי לנקודת ההתחלה ויצאתי לדרך בשעה שבע וחצי בבוקר. המסלול ארוך וממש לא מומלץ להיתקע על ההר בלילה.
רגע לפני הכניסה למסלול עוד עצרתי ליד שלט ובו אזהרה בולטת:
א. האם אתה צועד עם מישהו שמכיר את המסלול ותנאיו?
ב. האם יש לך ציוד שמתאים לחציה אלפינית?
ג. האם אתה בכושר גופני טוב?
למרות שהתשובה לשלוש השאלות שלילית הבנתי שהם שכחו לשאול אם אתה ישראלי - שאלה שתשובה חיובית עליה מבטלת את האחרות, ויצאתי לדרך.
הדרך התחילה בעליה מתונה יחסית. הרגשתי טוב וקיוויתי שהעננים הסמיכים סביב יתפזרו בקרוב. טיפסתי בקצב טוב ולא היתה לי בעיה כשזוג גרמנים חסונים חלפו על פני בסערה בדילוגים, אבל כשסבתא בשנות השישים ביקשה בנימוס אירופאי שאפנה לה את הדרך ואז דהרה לפני די התבאסתי.
 |
| בדרך למעלה ראיתי אגמי מראה צלולים |
השתדלתי לא להזיע כי ידעתי שבפסגה יהיה קר יותר. לאחר שני קילומטר העליה הפכה לתלולה יותר. חלפנו על פני זרם לבה קרוש מהתפרצות מוקדמת של ההר. סלעים שחורים מפוזרים על פני שטח נרחב - מראה מרשים שהזכיר לי את רמת הגולן. גשם דק התחיל לרדת וקיוויתי שמכנסי הג'ינס שלי לא ירטבו יותר מדי. יתר הציוד מוגן מים ולא ממש דאגתי .
 |
| סלעים שחורים מפוזרים לאורך נתיב זרימת הלבה |
אחרי טיפוס מיגע הגעתי לנקודת התארגנות. סככה בה ניתן להחליף בגדים וחשוב מזה - השירותים האחרונים לשעות הקרובות. נחתי למספר דקות, הבטתי מותש בשלטי האזהרה עם ההצעה החביבה למי שכבר עייף כרגע לחזור לאחור והמשכתי בדרך.
הטיפוס הפך לתלול יותר - הליכה על סלעים חדי קצוות ומדרגות ממש גבוהות (הם לא שמעו על תקן הבניה הישראלי ? מדרגה צריכה להיות בגובה 18 ס"מ). הגשם הלך והתגבר ועמו גם הרוח. הכפפות והגרביים הכפולות עדיין חיממו אותי וחשבתי לעצמי שזה בסדר - קר בירכיים אבל חם בידיים ובראש אז זה מתאזן.
כשהגעתי לנקודה הגבוהה במסלול היה ברור שנוף יפה כבר לא יהיה היום. ערפל כיסה את האזור כולו. ראיתי נחלים קטנים עם מים בגווני כתום ואפור כתוצאה מהמינרלים שפלט הר הגעש.
ירדתי למכתש יפה שהוא בעצם לוע של הר געש. שלטים סיפקו הנחיות למקרה התפרצות - לנוע במהירות האפשרית כלפי מטה ולהימנע מלהימצא בואדיות. מאוד מרגיע.
בזמן חציית המכתש הגשם והרוח הפכו לסערה ממש. הרגשתי כמו במכונת כביסה - הכל נרטב. מים חדרו לנעליים, לכפפות ואת המעיל. המכנסיים נדבקו לי לרגליים והפכו את ההליכה לקשה יותר. המסלול הוביל לטיפוס מלוע המכתש בדרך בוצית וחלקלקה. הגעתי לירידה תלולה עם חול געשי מיוחד - חול שחור עם גרגרים גדולים שכשהולכים בו הרגליים שוקעות. כשעברתי עיקול נגלו לעיני שני אגמים כחולים מרהיבים (באמת). האגמים מקבלים את צבעם המיוחד ממתכות שנמצאות במים וכך, למרות שלא הייתה ולו קרן שמש אחת הם נצנצו בגוון טורקיז מיוחד. הסלעים שסביב צבועים צהוב כתום אדום וכחול מהמינרלים השונים. היה שווה לבוא. הצלחתי לצלם כמה תמונות עד שהגשם התגבר.
 |
| אחד האגמים בפסגה |
 |
| והאגם השני. סלעים אדומים מחלודה וחוף צהוב מגפרית |
לידי עמדה מישהי קפואה ואומללה. היא קיבלה בשמחה את כובע הצמר הספייר שלקחתי והמשכנו ללכת יחד. שמה סילביה, עובדת סוציאלית מהונג קונג, שמבלה שנה בניו זילנד. עבדה פה במשק בית, בשטיפת כלים ועבודות כלליות.
שלט שעברנו הראה שנותרו לנו עוד 12 קילומטר. לא מעט אבל לשמחתנו רובם בירידה. חלפנו על פני אגם גדול נוסף (האגם הכחול) - גדול בהרבה ופחות יפה.
הלכנו לאט, דיברנו מעט, בעיקר מקללים כל קטע של עליה. חלפנו על פני מכתש גדול שנוצר מנחיתה של סלע לבה ועברנו ואדי גדול ויפה שגשר מתוח על פניו ובו ניתן לראות את ההולכים לפנינו ואחרינו קטנים כנמלים (או זבובי חול כי כמעט אין נמלים בניו זילנד).
 |
| סילביה, אחרי חציית הואדי |
לא היה מאושר ממני כשהגענו לתחנת התרעננות נוספת. המים הרבים ששתיתי, הקור וצליל טפטוף הגשם הבלתי פוסק עשו את שלהם ומיהרתי לשירותים. שם גם יכולתי לבחון את מצבי - רטוב לחלוטין.
בדרך למטה מזג האוויר הלך והשתפר ואפילו העננים קצת התפזרו. אם לא הייתי רטוב ומותש - כנראה שהייתי ממש נהנה. ראיתי נחל נוסף עם מים אפורים ממינרלים והצמחייה סביב השתנתה משיחים צהובים נמוכים לעצי מחט קטנים ולבסוף ליער של ממש עם עצים תמירים בעלי גזע אדום מרשים.
עוד חלפנו על פני שלט שמזהיר מסכנת Lahar ומבקש לנוע באזור במהירות - קצת מגוחך לאור מצבנו.
 |
| המים שחורים לחלוטין - ולא מבוץ |
השעה האחרונה של ההליכה הרגישה לי קצת מיותרת - עברנו בנוף שכבר ראיתי כמותו בימים הקודמים, ורק רציתי שזה יסתיים. הפנטזיה על כוס קפה חם שתחכה לי בקרוואן התממשה רק בחלקה - איריס הרגישה לא טוב ונאלצתי להכין לעצמי.
למרות הקושי והשרירים התפוסים היה שווה בהחלט.
וואי וואי ליאור..הרגשתי שעשיתי את הדרך אתך...ד"ש
השבמחק