את היום האחרון עם ההורים החלטנו לבלות ב- "Elephant Nature Park" לאחר שאורי קיווה שנהיה שם ביום ההולדת שלו והיה לו חשוב שהם יהיו איתנו. בחרנו במקום אחרי שהתייעצנו עם הילדים והחלטנו שלא הולכים לרכב על פילים אלא לטפל בהם.
הנסיעה לפארק ארכה כשעה לכיוון צפון מצ'יאנג מאי. נסענו בכביש צר בג'ונגל, חלפנו על פני כפרים מיושבים. כשהתקרבנו לפארק ראינו פילים עצומים צועדים על הכביש מולנו ועליהם ישובים אנשים. מסתבר שבאזור יש לא מעט חוות לרכיבה על פילים.
המדריך של הפארק TEN שמו, אסף אותנו מהמלון עם ההסעה, תדרך אותנו בדרך על "עשה" ו"אל תעשה" עם הפילים. מותר ללטף ולהאכיל, אסור לחבק, גם לא את הרגל. אסור לעמוד מאחוריו, כדי לא לחטוף בעיטה. אסור לעמוד מלפניו כי בזוויות העיניים של הפיל יש נקודות שהוא לא רואה קדימה. אם הוא משמיע קול תרועה, לא לשאול את המדריך מה זה אומר, פשוט לברוח, הוא יסביר אחר כך.
הפארק הוקם בידי אישה תאילנדית בשנת 1995, הוא משתרע על פני שטח נרחב בלב ג'ונגל, ונהר עובר בו. הוא נועד לטיפול בפילים ומהווה גם בית מחסה לכ- 400 כלבים. באלו שעונדים קולר אדום אסור לגעת - הם לא ידידותיים ועלולים לנשוך. חיים שם גם כ- 200 בופאלו מים, שעם קרניים כמו שלהם, חשוב שיהיו רגועים.
בפארק חיים 34 פילים. המבוגר שבהם בן 80 והצעיר ביותר בן חודשיים, חמוד ושובב. מרביתם נאספו וניצלו מחוות רכיבה וקרקס. שניים מהם סובלים משברים בגב וברגליים, הגוף שלהם מעוות והם צולעים, לכולנו נשבר הלב לראות את הקושי שלהם ללכת. פיל אחר עלה על מוקש בבורמה וכף הרגל שלו נפגעה קשה, גם הוא צולע. ארבעה פילים הם עיוורים והפילים האחרים עוזרים להם להסתדר - מובילים אותם ומגנים עליהם.
הפילים הם חיות חכמות, עונים לשם שלהם כשקוראים להם, ומבינים הוראות שנאמרות להם ע"י המטפלים.
הם גם מקסימים בעיני, מצד אחד ענקיים ומצד שני יש בהם משהו שברירי ופגיע, אולי זה המראה החמוד של יצור שמנמן ועיניים טובות ואולי זה הרושם שהותיר בי הספר "הפיל שרצה להיות הכי".
נעמדנו על במה שהקיפה חצר ובה עמדו פילים כך שהגישה אליהם היתה ממש נוחה. היינו צריכים להישאר מאחורי קו אדום שסומן על הרצפה כדי שלא נסתכן. סלי פירות חתוכים הונחו לרגלינו והתחלנו לקחת מהסל ולהגיש לפיל באמצעות החדק. ברגע שהוא מסיים מושיט את החדק כדי לקבל עוד. בין לבין הצלחנו גם ללטף אותו. למרות שציפיתי שהעור של הפיל יהיה קשה, הפתיע אותי עד כמה קשה ומחוספס הוא היה.
בהמשך יצאנו לשטח עם אחת מקבוצות הפילים, בהן גם התינוק בן החודשיים (ADHD במשקל טון) שכל הזמן ניסה להתקרב אלינו בשובבות מקסימה, והורחק על ידי אחד המטפלים. מדי פעם הוא חיפש את קרבתה של אמו, קיבל ביטחון ושוב העז להתרחק ממנה.
הכי כיף היה כשירדנו לנהר למקלחת. מוקף באנשים עם דליים עמד הפיל בנהר, עסוק באכילה בזמן שרחצו אותו. דליים ועוד דליים של מים נשפכו על הגוף ואז על החדק, ואז על כל הראש וגם על איתי. כשהוא סיים לאכול הוא התחיל ללכת והודיע לנו שהרחצה הסתיימה.
עלינו על גשר עץ שבסופו במה גדולה המאפשרת תצפית טובה על הפארק והפילים. צפינו בהם מתמרחים שוב בבוץ (מיד אחרי המקלחת), המגן עליהם מחרקים ומסייע להם בקירור הגוף.
בדרך למרפאת הפילים חלפנו על פני הפילה הכי גדולה, השוקלת כ-4 וחצי טון והחלטנו שהיא ממש חייבת דיאטה.
הנסיעה לפארק ארכה כשעה לכיוון צפון מצ'יאנג מאי. נסענו בכביש צר בג'ונגל, חלפנו על פני כפרים מיושבים. כשהתקרבנו לפארק ראינו פילים עצומים צועדים על הכביש מולנו ועליהם ישובים אנשים. מסתבר שבאזור יש לא מעט חוות לרכיבה על פילים.
המדריך של הפארק TEN שמו, אסף אותנו מהמלון עם ההסעה, תדרך אותנו בדרך על "עשה" ו"אל תעשה" עם הפילים. מותר ללטף ולהאכיל, אסור לחבק, גם לא את הרגל. אסור לעמוד מאחוריו, כדי לא לחטוף בעיטה. אסור לעמוד מלפניו כי בזוויות העיניים של הפיל יש נקודות שהוא לא רואה קדימה. אם הוא משמיע קול תרועה, לא לשאול את המדריך מה זה אומר, פשוט לברוח, הוא יסביר אחר כך.
הפארק הוקם בידי אישה תאילנדית בשנת 1995, הוא משתרע על פני שטח נרחב בלב ג'ונגל, ונהר עובר בו. הוא נועד לטיפול בפילים ומהווה גם בית מחסה לכ- 400 כלבים. באלו שעונדים קולר אדום אסור לגעת - הם לא ידידותיים ועלולים לנשוך. חיים שם גם כ- 200 בופאלו מים, שעם קרניים כמו שלהם, חשוב שיהיו רגועים.
בפארק חיים 34 פילים. המבוגר שבהם בן 80 והצעיר ביותר בן חודשיים, חמוד ושובב. מרביתם נאספו וניצלו מחוות רכיבה וקרקס. שניים מהם סובלים משברים בגב וברגליים, הגוף שלהם מעוות והם צולעים, לכולנו נשבר הלב לראות את הקושי שלהם ללכת. פיל אחר עלה על מוקש בבורמה וכף הרגל שלו נפגעה קשה, גם הוא צולע. ארבעה פילים הם עיוורים והפילים האחרים עוזרים להם להסתדר - מובילים אותם ומגנים עליהם.
הפילים הם חיות חכמות, עונים לשם שלהם כשקוראים להם, ומבינים הוראות שנאמרות להם ע"י המטפלים.
הם גם מקסימים בעיני, מצד אחד ענקיים ומצד שני יש בהם משהו שברירי ופגיע, אולי זה המראה החמוד של יצור שמנמן ועיניים טובות ואולי זה הרושם שהותיר בי הספר "הפיל שרצה להיות הכי".
נעמדנו על במה שהקיפה חצר ובה עמדו פילים כך שהגישה אליהם היתה ממש נוחה. היינו צריכים להישאר מאחורי קו אדום שסומן על הרצפה כדי שלא נסתכן. סלי פירות חתוכים הונחו לרגלינו והתחלנו לקחת מהסל ולהגיש לפיל באמצעות החדק. ברגע שהוא מסיים מושיט את החדק כדי לקבל עוד. בין לבין הצלחנו גם ללטף אותו. למרות שציפיתי שהעור של הפיל יהיה קשה, הפתיע אותי עד כמה קשה ומחוספס הוא היה.
בהמשך יצאנו לשטח עם אחת מקבוצות הפילים, בהן גם התינוק בן החודשיים (ADHD במשקל טון) שכל הזמן ניסה להתקרב אלינו בשובבות מקסימה, והורחק על ידי אחד המטפלים. מדי פעם הוא חיפש את קרבתה של אמו, קיבל ביטחון ושוב העז להתרחק ממנה.
הכי כיף היה כשירדנו לנהר למקלחת. מוקף באנשים עם דליים עמד הפיל בנהר, עסוק באכילה בזמן שרחצו אותו. דליים ועוד דליים של מים נשפכו על הגוף ואז על החדק, ואז על כל הראש וגם על איתי. כשהוא סיים לאכול הוא התחיל ללכת והודיע לנו שהרחצה הסתיימה.
עלינו על גשר עץ שבסופו במה גדולה המאפשרת תצפית טובה על הפארק והפילים. צפינו בהם מתמרחים שוב בבוץ (מיד אחרי המקלחת), המגן עליהם מחרקים ומסייע להם בקירור הגוף.
בדרך למרפאת הפילים חלפנו על פני הפילה הכי גדולה, השוקלת כ-4 וחצי טון והחלטנו שהיא ממש חייבת דיאטה.
מדהים. איזו חוויה מקסימה.
השבמחקנראה שהפילים קיבלו אהבה וטיפול מושלם ממשפחת קרסנובסקי וברדוגו.