3 ימים בקנצ'נאבורי

 
החלטנו לצאת לכמה ימים מהעיר, לטייל קצת לפני שליאור חוזר לשגרת עבודה. יצאנו מוקדם בשבת, כבר מודעים לזמן ההתארגנות הארוך שלנו. עצרנו שעתיים בדרך, בשוק הצף המקסים בדמנון-סדואק. שוק המציע כל מה ששוק רגיל מציע, אוכל מבושל, פירות חתוכים, מיץ קוקוס קר, מזכרות, דברי אמנות, חולצות ועוד ועוד. הרוכלים, אלו שבדוכנים ואלו שבסירות, מושכים

את סירות הקונים אליהם, כדי להציע להם מקרוב את מרכולתם. השוק מתנהל במיומנות רבה ע"י נהגי סירות התיירים והרוכלים. גם כשנוצר פקק רציני כשיותר מדי סירות נדחסות בתעלה מסוימת, ולנו נראה שלא יהיה מוצא, הם מצליחים באורח פלא לתמרן ולהשתחרר.
 

 

 

לקראת הצהריים כבר הגענו לקנצ'נאבורי, לגשר על נהר קוואי. מראה הגשר מעל הנהר מאוד יפה, בהמשך למדנו שזהו הגשר המקורי שהיפנים תכננו מלבד קטע קטן שנהרס בהפצצה, ושוחזר בצורה מובחנת מהמקור. למדנו גם שהגשר הוא בעצם על נהר מה קלונג הסמוך לקוואי, ושעל מנת למנוע עגמת נפש מהתיירים המחפשים את הגשר מהסרט המפורסם, ממשלת תאילנד שינתה את קטע הנהר תחת הגשר לקוואי.לפני שהתחלתי להרגיש רע (כנראה מהמסעדה של הערב הקודם) הספקנו לעבור חוויה מוזרה ברכבת "צעצוע" לתיירים שנוסעת על קטע ממסילת הרכבת המונחת על הגשר. ארוחת הצהריים במסעדה צפה הייתה נפילה (מלכודת תיירים קלאסית) וכל מה שרצינו היה להגיע למלון. בשלב זה לא הבנתי עדיין מה הפך את העיר הזו למתויירת כל כך. בערב יצאנו לשוק הלילה. בהליכה של רבע שעה, עברנו על פני דוכנים, מסעדות, ברים ומיני עסקים שנראו סליזיים של מסאז׳ים וזנות. לא היה מקום ללכת על המדרכה שהתמלאה בשולחנות וכיסאות של אותם בתי עסק, ונאלצנו ללכת על הכביש. כולנו כבר היינו מאוד רעבים אחרי שלא אכלנו טוב בצהריים. הגענו לשוק. את הריחות והמראות אנחנו מכירים די טוב. ניגשנו מיד לאזור האוכל, סוקרים בעיניים את הדוכנים וחוזרים אחורה, מתלבטים מה לאכול. הילדים לא רצו בשר. גם אני. אין שום דבר מסעיר. לקחנו אורז, איתי ואני הוספנו מעל תבשיל דלעת. מאוד טעים. עצרנו בדוכן השייקים ("האפ כמות סוכר") ומשם לקינוח: בננה לוטי ? בסוף מחליטים פנקייק תירס. הילדים כעסו שלא אכלנו כמו שצריך היום. גם אני מאוכזבת. מרוצים רק מהאינטרנט המהיר והחופשי במלון, שבזכותו גם התחלנו לראות בערב את הסרט "הגשר על נהר קוואי".

 

 

 

 

יום ראשון, קמנו לאט יותר והתפנקנו עם ארוחת הבוקר של המלון (מקושקשת וטוסטים). הרבה טבע יש באזור ואחרי התלבטויות החלטנו לנסוע למפלים המוכרים, הקרובים והמתויירים יותר "מפלי Erawan". נסיעה בכביש דו סטרי, הדרך לשם הופכת יפה, יותר ויותר, ברקע מתנגן פלייליסט של שירים שאנחנו הבאנו (כוורת, קווין, אדל, רד הוט צ'ילי פפרס ועוד).  עיקר הנוף הוא של יער עבות, צמחייה ירוקה, צפופה, גבוהה. בנוף הרחוק יותר, מכל כיוון צוקים גבוהים מכוסים ירוק, לרגעים נדמה שזה "היער השחור", רק הסככות והדוכנים שרואים בצד הדרך מבהירים שזה לא. עברנו ליד שמורת Srinakarin - אגם, עצי עד, סכר, עצרנו לצילום, נראה כמו ציור. רק בשמורה הזו יכולנו לטייל כמה ימים, אך המשכנו בדרכינו למפלי ארוואן. מהרגע שהגענו לחניה ועד שהתחלנו את המסלול עוברת שעה נוספת. מתארגנים כך שלכולם יהיה נוח. מתמרחים, שותים, מטפלים במיחושים של איתי. בסוף יצאנו ופגשנו לטאת ענק (כמו דינוזאור קטן), עשרות סוגים של פרפרים מעופפים לידינו (אחד בגודל של ציפור, בחיי), וגם ... איך לא ... קופים (הפעם שמרתי מרחק). מפלים מהממים, שופעים, רחבים, ראינו שלש מדרגות מתוך שבע. רחצנו בשניה ובשלישית. המים קפואים, הדגים מכרסמים בעדינות את הרגלים והילדים מנסים להדוף אותם ולשחות למפל, מתאמצים מול הזרם. התיישבנו בארבע לאכול צהריים, הכל מאוד טעים. מאושרים מהיום המקסים, ובמצב רוח מרומם, התחלנו לחזור ואני התחלתי להבין את קסמה של קנצ'נאבורי. בערב אוכלים במלון, שוב כולנו מרוצים מהאוכל, מצב נדיר לאחרונה.



Srinakarin

 

 

יום שני, יומנו האחרון באזור, נסענו למוזיאון "Thailand Burma railway museume".  עצרנו לכמה דקות בבית הקברות המטופח בו קבורים 16,000 מהרוגי בעלות הברית במלחמה. אוסטרלים, הולנדיים, בריטיים, קצת אמריקאים. היה מעניין לגלות חיילים בדרגת PRIVATE (טוראי) בני 46 ועוד יותר מעניין לראות מעט קברים עם פרחים טריים מעליהם. המוזיאון הצליח לרתק את כולנו, המחיש באמצעות דגמים, חפצים ומפות את כל מה שהיה שם. הכיבושים היפניים, מחנות העבודה האכזריים, כולל בניית הגשר על נהר הקוואי, ובניית מסילת הרכבת. את המחיר הגבוה ששילמו הבורמזים והתאילנדים, וההתנגדות של ארה"ב, מהקרב ב - MIDWAY ועד הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, ואז הכניעה ללא תנאים של יפן, שבוע אחרי הפצצה השנייה. קיבלנו שיעור היסטוריה מאלף על חלק של המלחמה שאנחנו כישראלים פחות מכירים (לפחות אני). עשינו הפסקת תה ושירותים, מנצלים את ההזדמנות לביקור בשירותים נקיים.
משם יצאנו ל- "Tiger Tempel". מאוד התלבטנו אם לנסוע לשם, שמענו על חוסר אותנטיות וניצול הטיגריסים, אומרים שמסממים אותם, אבל הילדים מאוד רצו. כשהגענו, הטיגריסים רבצו תחת צל העצים. כל אחד קשור, ולידו מאלף אחד או יותר. יש משהו מרתק ומשתק בעמידה מול החיה הזו. אי אפשר להוריד ממנה את העיניים, היא מפחידה ועוצמתית.  המאלפים, רובם בחורים צעירים, אוהבים להשתעשע על חשבונן של החיות. מזיזים אותם מצד לצד, הופכים אותם, מושכים להם בזנב. ואז עובר בראש, הנה, הם לא מגיבים, הם בטח מסוממים. הצטלמנו איתם ויצאנו בקבוצות אחרי הטיגריסים למתחם הרביצה שלהם. הוזהרנו כי קיימת סכנה שהטיגריס עלול להשתין לנו על הרגל במהלך הצעידה, ושאם זה יקרה, עדיף לספוג את השתן ולהתקלח אחר כך מאשר לצעוק ולהבהיל אותו.  על כל זה מנצח בחור אנגלי בשם סטיבן, שבהמשך סיפר שהוא שם כבר שנה, בהתחלה כמתנדב, ושבאיזשהו שלב התפנתה משרה, והוא לא יכל לסרב לה. יש שם הרבה מתנדבים מערביים והייתי רוצה להאמין שלא היו משתפים פעולה עם ניצול של החיות, ושל התיירים. בשלב האחרון, לאחר ההגעה למתחם הרביצה הציעו לכולם פעילויות נוספות -  צילום רגיל, צילום מיוחד, האכלה והדבר שנשמע לי הכי מעניין, זה שבסביבות ארבע אחר הצהריים, הטיגריסים מתרחצים, דבר שמעורר אותם, וגורם להם לדבריו של סטיבן, להיות ידידותיים, קלילים, כך שהם משחקים, קופצים ומשתוללים. לא יכולנו לחכות אז ביקשנו צילום מיוחד ויצאנו לדרך. החזרה להואה הין הרגישה כמו חזרה לבית אחרי געגוע.