הדרך לדונידין

בפעם השניה שניסינו לטוס לניו זילנד, הצלחנו.  הכל דפק כמתוכנן עד שהלב שלנו החסיר פעימה כשטל פתאום הרגיש רע בערך במחצית הטיסה, נהיה חיוור וכמעט התעלף.  לא הבנו מה נפל עלינו, עד שהתברר שהתייבש.  אחות שסייעה לנו הסבירה כי בטיסה יש לשתות פי 3 שלוש, במיוחד ילדים.  כששחזרנו את אותו יום, הבנו באמת
שהוא לא שתה כל כך, כנראה שלא רק אנחנו היינו לחוצים.    בהמשך טל הרגיש כבר טוב, וגם התכנית שלנו זרמה לשמחתנו.  מיד עם הנחיתה באוקלנד אספנו את המזוודות והיינו צריכים לעבור לטרמינל הטיסות הפנימיות, הליכה רגלית של כ- 700 מ'.  בכל פעם שעברנו במעבר חצייה אורי התרגש מזה שמכוניות עוצרות במעבר חצייה ונותנות לנו לעבור.  ליאור עלה לפנינו על טיסה לכרייסטצ'רצ' כדי להספיק ולקחת את הקרוואן לפני שסוגרים.  אנחנו הגענו קצת אחריו בטיסה זולה יותר,  ומיד נסענו לפגוש אותו.  קיבלנו את הקרוואן ולקח לנו קצת זמן עד שיצאנו לדרך ומיד עצרנו בסופרמרקט גדול כדי להצטייד באוכל.  בשל הטיסה הארוכה והיעדר שעות שינה, היינו ממש תשושים והחלטנו לא לנסוע רחוק מדי מהעיר.  מצאנו חניה במרחק כשעה ב-  Rakaia River Holiday Park, הנמצא על Higheway No. 1 בדרך לדונידין, היעד הראשון אליו רצינו להגיע.  היתרון הגדול עבורנו בחניה בפארקים הוא החיבור לחשמל שמאפשר את הפעלת החימום.   הימים פה נעימים אבל בלילה ממש קר, סביב 5 מעלות.  ניתן לקבל שירותים מגוונים נוספים והם משתנים מפארק לפארק.  בערך בחצות התחננו לילדים שילכו לישון ואחרי שהגדולים הלכו, איתי עדיין טען שהוא ממש לא עייף.  אני לא יודעת איך הוא נרדם, כנראה שנרדמתי לפניו.

התעוררנו בתשע בבוקר לפני הילדים ויכולנו לראות היכן חנינו כשהגענו אתמול בחושך.  מסביבנו גן שעשועים יפה, אוהל גדול, ועוד קרוואנים,  עצים ומדשאות.  סידרנו את המזוודות, וארגנו את הקרוואן שיהיה נוח לשימושנו, התקלחנו ויצאנו לדרך ברבע ל- 12 בצהריים ואז הסתבר לנו שנהוג לצאת מהחניונים בשעה 10.  עלינו על ה- Higheway, והתחלנו לנסוע.  קצת מצחיק לקרוא לכביש הזה Higheway , בקטעים גדולים ממנו נוסעים 50 קמ"ש והוא דו סיטרי.  בהתחלה הוא היה סתם כביש אבל בהמשך הדרך נהייתה יפה יותר ויותר.  אולי זה פסיכולוגי אבל השמים תכולים בהירים יותר מכל מקום אחר, והירוק ירוק יותר והעננים בצורות מיוחדות. באופן תדיר ראינו גבעות שבהן רועים עדרי פרות וכבשים ובכל פעם הן עשרות רבות, לא ראיתי כמות כזו בחיים.  הגבעות הירוקות יפות יותר מאלו של הטלטביז, ומרחוק שרשרת הרים עם קצוות מחודדים מלווה אותנו רוב הדרך.  עברנו על פני הערים היפות Timaru ו- Oamaru ובעזרת "רדיו התיירים" שנתנו לנו הצלחנו לראות משהו בדרך ולנצל את היום הזה לא רק לנסיעה.  רדיו התיירים הוא מכשיר שרוב הזמן משמיע מוסיקה טובה ומדי פעם מדווח על אטרקציות שיש בדרך, ממש לפני שמגיעים אליהן.

עצרנו ב- Moeraki Boulders  שעל Koekohe Beach, במחוז אוטאגו לחופי האוקיינוס השקט.   מדובר בקבוצת סלעים גדולים כדוריים שנראה כי הם נסחפו מהים אך למעשה הם נוצרו על החוף ממאובנים בתהליך גאולוגי מורכב עם שמות מסובכים. 

משם נסענו עוד קצת דרומה והגענו לתצפית הנקראת  Shag point, שם צפינו מרחוק בכלבי ים רובצים על סלעים ולהקת ציפורים שעמדו כפסלים.  אם היינו מגיעים קצת יותר מאוחר היינו יכולים לראות פינגווינים צהובי חזה (ממין הפינגווינים הנדיר בעולם) שיוצאים לשחות כ- 40 ק"מ לתוך הים כדי למצוא אוכל ושבים עם ערב לחוף.  ממש לפני שהלכנו ראינו משהו ששוחה כמו דולפין אך נראה לנו שזה היה כלב ים.

לקראת ערב כבר הגענו לדונידין (Dunedin), מרחוק היא נפרשה לפנינו ברוב מקסימותה על גבעותיה והבתים הקטנים שעליהם.  ישר נסענו לרחוב בולדווין, הרחוב התלול בעולם ולמרות שלא נראה כך בתמונות הוא ממש תלול. הילדים רצו את הדרך למעלה בזמן שליאור ואני התנשפנו בכבדות ואמרנו להם שאנחנו עוצרים כדי לצלם.

Dunedin

רח' בולדווין

את הלילה אנחנו עוברים בפורטובלו שבחצי האי אוטאגו (Otago Peninsula).  בשל החשכה ששררה כבר כשהיינו בדרך, רק מחר נוכל להנות מהנוף בדרך, הבנו שזה משו-משו.