עכשיו הכל בסדר. אחרי ביקור נוסף ביום שלישי בבית החולים בעקבות אלרגיה שאיתי פיתח לאנטיביוטיקה וקבלת תרופות חדשות, אנחנו חוזרים לשגרה. בימים שעברו לא עשינו הרבה, היינו במלון, הילדים למדו ובילו
בבריכה, חוץ מאיתי, ובלילות יצאנו למרכז העיר, עברנו בשווקים, הגענו ל- Pub street ושוטטנו ברחובות המקיפים אותו. בכל אחד מהרחובות הללו החושים עובדים במלוא עוצמתם - הכל צבעוני ומלא באנשים מטיילים, צלילי מוזיקה קמרית של להקת רחוב מתערבבת עם שירי פופ ורוק הנשמעים מרמקולים של מסעדות, ריחות אוכל מדוכנים ממלאים את האוויר ואת האף, נראה שיש עשרות מסעדות נחמדות ובאלו שאכלנו בהן הגישו אוכל מצויין. זו אחת הערים היותר עמוסות ותוססות שהיינו בהן, והקמבודים בעלי מזג נעים, אנשים חייכנים, נעימים ועדינים, אפילו יותר מהתאילנדים, ממש כיף.
היום סוף סוף, באיחור של שבוע כמעט הצלחנו לבקר בבית היתומים ACODO, בו אנחנו מתכננים להתנדב בשבועות הקרובים. קבענו להיפגש במקום עם ויסנה, האחראי על תפעול המקום, ובזמן שחיכינו לו פגשנו את הילדים המקסימים, שלא הפסיקו לחייך ודיברו איתנו באנגלית לא רעה, התעניינו אם באנו להתנדב, שאלו מאיפה אנחנו ושמחו כשסיפרנו שביום שני אנחנו מתחילים. בכניסה לבית היתומים תלוי פוסטר גדול, עם תמונות כל הילדים, 39 במספר, מתחת לכל תמונה כתוב סיפור החיים שלהם בשלוש שורות. חלקם יתומים, חלקם חסרי בית, לחלקם משפחה בכלא וחלקם באים ממשפחות עניות. למדנו קצת על סדר היום, קיבלנו חולצות מתנדבים, נפרדנו מהילדים שליוו אותנו לטוקטוק, לא לפני שראינו הופעה שהילדים מבצעים ערב ערב, ובאמצעותה מגייסים תרומות, הכוללת נגינת מוסיקה וריקודים מסורתיים. היינו שם רק שעתיים וזה הספיק כדי להכניס אותנו לפרופורציות.
סוף סוף נוסף קרה השבוע, אחרי חמישה חודשים, הצלחתי להכניס את כל הבנים לתוך שרוואלים.
בבריכה, חוץ מאיתי, ובלילות יצאנו למרכז העיר, עברנו בשווקים, הגענו ל- Pub street ושוטטנו ברחובות המקיפים אותו. בכל אחד מהרחובות הללו החושים עובדים במלוא עוצמתם - הכל צבעוני ומלא באנשים מטיילים, צלילי מוזיקה קמרית של להקת רחוב מתערבבת עם שירי פופ ורוק הנשמעים מרמקולים של מסעדות, ריחות אוכל מדוכנים ממלאים את האוויר ואת האף, נראה שיש עשרות מסעדות נחמדות ובאלו שאכלנו בהן הגישו אוכל מצויין. זו אחת הערים היותר עמוסות ותוססות שהיינו בהן, והקמבודים בעלי מזג נעים, אנשים חייכנים, נעימים ועדינים, אפילו יותר מהתאילנדים, ממש כיף.
 |
| ליאור טעם מהעכבישים השחורים במגש הימני באמצע, אמר שזה לא טעים |
היום סוף סוף, באיחור של שבוע כמעט הצלחנו לבקר בבית היתומים ACODO, בו אנחנו מתכננים להתנדב בשבועות הקרובים. קבענו להיפגש במקום עם ויסנה, האחראי על תפעול המקום, ובזמן שחיכינו לו פגשנו את הילדים המקסימים, שלא הפסיקו לחייך ודיברו איתנו באנגלית לא רעה, התעניינו אם באנו להתנדב, שאלו מאיפה אנחנו ושמחו כשסיפרנו שביום שני אנחנו מתחילים. בכניסה לבית היתומים תלוי פוסטר גדול, עם תמונות כל הילדים, 39 במספר, מתחת לכל תמונה כתוב סיפור החיים שלהם בשלוש שורות. חלקם יתומים, חלקם חסרי בית, לחלקם משפחה בכלא וחלקם באים ממשפחות עניות. למדנו קצת על סדר היום, קיבלנו חולצות מתנדבים, נפרדנו מהילדים שליוו אותנו לטוקטוק, לא לפני שראינו הופעה שהילדים מבצעים ערב ערב, ובאמצעותה מגייסים תרומות, הכוללת נגינת מוסיקה וריקודים מסורתיים. היינו שם רק שעתיים וזה הספיק כדי להכניס אותנו לפרופורציות.
 |
| הילדים בסוף המופע |
סוף סוף נוסף קרה השבוע, אחרי חמישה חודשים, הצלחתי להכניס את כל הבנים לתוך שרוואלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
כתוב תגובה: