חלפו כמעט חודשיים מאז הגענו לויאטנם ולאחר שקיצרנו את שהותנו כאן במספר ימים, היום אנחנו עוזבים את המדינה. הסיבה לקיצור השהות היתה בעיקרה משיקולי ויזה לתאילנד בהמשך דרכנו, אבל גם כי בסוף החודש מתחילות כאן חגיגות ה- "Tet", ראש השנה הויאטנמי והזהירו אותנו שדי "מת" כאן בתקופה הזו.
האמת היא שאנחנו מרגישים שמיצינו ושמחים לעזוב. לבנים כבר נמאס ללכת ברחוב וכל הזמן לחטוף ליטופים מאנשים זרים, שגם לא מפנימים כשמבקשים מהם להפסיק. לליאור ולי קצת נמאס מהתחמנות של הויאטנמים. כבר מזמן איבדנו את האמון בהם, עד כדי ציניות מצדנו וחוסר אמפטיה כלפיהם. ממש אפשר לראות את גלגלי המוח עובדים אצלם כשהם מנסים להחליט מהו "המחיר המיוחד" שהם יעשו עבור התיירים התורנים. שלא כמו בתאילנד, שכמעט בכל מקום תלויים שלטים עם המחיר של כל דבר, כאן פשוט לא כותבים מחירים, דבר המאפשר להם לבקש כל מחיר שהם רוצים. באיזשהו שלב למדנו על "מחיר לויאטנמיים", זה מקובל בכל מקום והויאטנמיים שרצו לעזור לנו, הציעו לנו לא אחת לקנות עבורנו דברים כדי שלא נשלם מחיר גבוה. ראינו תיירים נוספים המתמודדים בחוסר סבלנות עם הבעיה הזו, זה מאוד עוזר כשבאים מוכנים ויודעים את המחיר של כל דבר, מירקות ופירות בשוק ועד לכרטיסי נסיעה באוטובוס. במידה ואנחנו מסרבים לקנות משהו אחרי ששמענו את המחיר ורוצים לפנות וללכת, באורח פלא המחיר צונח לעיתים עד לרבע מהמחיר המבוקש, זה כמובן מעצבן אותנו יותר ואנחנו פשוט הולכים. דווקא הדברים שהכינו אותנו אליהם מראש אצל הויאטנמיים לא ממש הפריעו לנו. נכון שליאור עבר תקרית לא נעימה עם מונה מזוייף במונית אחת בהו צ'י מין סיטי וגם כמעט שכייסו אותו אבל בשני המקרים זה הסתיים בשלום ולא היו דברים מעבר לזה בכל החודשיים. את שנאת הזרים שהזהירו אותנו מפניה כלל לא הרגשנו, בחלק מהמקומות היה נראה שדווקא מאוד מתרגשים מנוכחותנו. זה נכון שחלקם מתנהגים בגסות אבל גם פגשנו המון שהיו ממש חביבים (בעלי המלון בהו צ'י מין, המשפחה של Phong בהוי אן, כמה מלצרים במסעדות הקבועות שלנו וזהו) וחייבים להגיד שבהאנוי המצב יותר קשה, ממש תסמונת העיר הגדולה (NY).
אז התעייפנו קצת מהאינטראקציה הזו עם המקומיים אבל החוויה הויאטנמית שלנו היא הרבה יותר מזה כמובן - האוכל המעולה, המקומות, הנופים של ההרים, השדות, הנהרות, המקדשים, האגמים, הדייגים וים סין דרומי אחד - פשוט מדהימה ביופיה, שלא לדבר על הכובעים המשולשים, האופניים והסירות שהופכים אותה גם לכל כך פוטוגנית וגם אספנו כאן חוויות מטורפות. הצטערנו על דברים שלא יצא לנו לעשות אבל אנחנו גם מאוד מרוצים מההספק.
בימים האחרונים שלנו בהאנוי לא עשינו משהו מיוחד, ליאור עבד, הילדים למדו, נחנו ואגרנו כוחות לקראת המעבר הבא. הספקנו לבקר ברובע הצרפתי היפה, בכלל צריך להודות לצרפתים שהשאירו בויאטנם שלושה דברים טובים - באגט, קפה והשפעות ארכיטקטוניות. אכלנו בבית הקפה הצרפתי שמצאנו בו עוגה מצויינת העונה לשמות - מילפיי, קרם שניט או עוגת נפוליאון, כל אחד ואיך שהוא קורא לה, שהיתה יכולה להיות מקור לגאווה לכל פטיסרי בפריז, אכלנו גם יותר אוכל מקומי והיתה לנו הזדמנות אחרונה לאסוף קצת מזכרות מויאטנם.
אז תיכף אנחנו עולים על טיסה לסיאם ריפ בקמבודיה או כמו שהויאטנמים קוראים לה קמפוצ'יה.
האמת היא שאנחנו מרגישים שמיצינו ושמחים לעזוב. לבנים כבר נמאס ללכת ברחוב וכל הזמן לחטוף ליטופים מאנשים זרים, שגם לא מפנימים כשמבקשים מהם להפסיק. לליאור ולי קצת נמאס מהתחמנות של הויאטנמים. כבר מזמן איבדנו את האמון בהם, עד כדי ציניות מצדנו וחוסר אמפטיה כלפיהם. ממש אפשר לראות את גלגלי המוח עובדים אצלם כשהם מנסים להחליט מהו "המחיר המיוחד" שהם יעשו עבור התיירים התורנים. שלא כמו בתאילנד, שכמעט בכל מקום תלויים שלטים עם המחיר של כל דבר, כאן פשוט לא כותבים מחירים, דבר המאפשר להם לבקש כל מחיר שהם רוצים. באיזשהו שלב למדנו על "מחיר לויאטנמיים", זה מקובל בכל מקום והויאטנמיים שרצו לעזור לנו, הציעו לנו לא אחת לקנות עבורנו דברים כדי שלא נשלם מחיר גבוה. ראינו תיירים נוספים המתמודדים בחוסר סבלנות עם הבעיה הזו, זה מאוד עוזר כשבאים מוכנים ויודעים את המחיר של כל דבר, מירקות ופירות בשוק ועד לכרטיסי נסיעה באוטובוס. במידה ואנחנו מסרבים לקנות משהו אחרי ששמענו את המחיר ורוצים לפנות וללכת, באורח פלא המחיר צונח לעיתים עד לרבע מהמחיר המבוקש, זה כמובן מעצבן אותנו יותר ואנחנו פשוט הולכים. דווקא הדברים שהכינו אותנו אליהם מראש אצל הויאטנמיים לא ממש הפריעו לנו. נכון שליאור עבר תקרית לא נעימה עם מונה מזוייף במונית אחת בהו צ'י מין סיטי וגם כמעט שכייסו אותו אבל בשני המקרים זה הסתיים בשלום ולא היו דברים מעבר לזה בכל החודשיים. את שנאת הזרים שהזהירו אותנו מפניה כלל לא הרגשנו, בחלק מהמקומות היה נראה שדווקא מאוד מתרגשים מנוכחותנו. זה נכון שחלקם מתנהגים בגסות אבל גם פגשנו המון שהיו ממש חביבים (בעלי המלון בהו צ'י מין, המשפחה של Phong בהוי אן, כמה מלצרים במסעדות הקבועות שלנו וזהו) וחייבים להגיד שבהאנוי המצב יותר קשה, ממש תסמונת העיר הגדולה (NY).
אז התעייפנו קצת מהאינטראקציה הזו עם המקומיים אבל החוויה הויאטנמית שלנו היא הרבה יותר מזה כמובן - האוכל המעולה, המקומות, הנופים של ההרים, השדות, הנהרות, המקדשים, האגמים, הדייגים וים סין דרומי אחד - פשוט מדהימה ביופיה, שלא לדבר על הכובעים המשולשים, האופניים והסירות שהופכים אותה גם לכל כך פוטוגנית וגם אספנו כאן חוויות מטורפות. הצטערנו על דברים שלא יצא לנו לעשות אבל אנחנו גם מאוד מרוצים מההספק.
בימים האחרונים שלנו בהאנוי לא עשינו משהו מיוחד, ליאור עבד, הילדים למדו, נחנו ואגרנו כוחות לקראת המעבר הבא. הספקנו לבקר ברובע הצרפתי היפה, בכלל צריך להודות לצרפתים שהשאירו בויאטנם שלושה דברים טובים - באגט, קפה והשפעות ארכיטקטוניות. אכלנו בבית הקפה הצרפתי שמצאנו בו עוגה מצויינת העונה לשמות - מילפיי, קרם שניט או עוגת נפוליאון, כל אחד ואיך שהוא קורא לה, שהיתה יכולה להיות מקור לגאווה לכל פטיסרי בפריז, אכלנו גם יותר אוכל מקומי והיתה לנו הזדמנות אחרונה לאסוף קצת מזכרות מויאטנם.
אז תיכף אנחנו עולים על טיסה לסיאם ריפ בקמבודיה או כמו שהויאטנמים קוראים לה קמפוצ'יה.
 |
| קרם שניט, נפוליאון או מילפיי |
 |
| בית האופרה ברובע הצרפתי |
 |
| לכבוד ה- Tet כל העיר מתקשטת בפרחים ובשיחי תפוזים ננסיים |
נסיעה טובה!!! גם אני לא הייתי מתאפקת ומלטפת את ראשי הבנים חחח כמעט כמו הוייטנאמים..ד"ש ושמרו על עצמכם !!
השבמחקאפשר הסבר על הקטע של הליטופים?
השבמחקשנים שמענו שמהאוכל שאנחנו זורקים בקמבודיה יכלו לאכול דורות שלמים....מחכים שתאשרו לנו (:
השבמחקהיה לכם תכנון על בית יתומים בקמבודיה או שאני מתבלבלת ?