תכננו לבלות את היום בעיר. קמנו בבוקר והתארגנו יחסית בזריזות, הצלחנו סוף סוף לצאת בסביבות 10:30. לא רחוק מהמלון החדש שלנו בעיר, עלינו על סיור של רכב חשמלי פתוח סביב העיר העתיקה, לבקשת אורי.
אין הסברים בסיור, פשוט נוסעים ברחובות ההומים ובשווקים. כשזיהינו שאנחנו מתקרבים למלון הקודם שלנו, ליאור פתאום התוודה שסיפר להם שאנחנו עוזבים כי אנחנו נוסעים לקמבודיה ולא כי אנחנו לא מרוצים, כך מצאנו את עצמנו עוטים על עצמנו את כובעי הקפוצ'ון ומתחבאים ברכב, לא מעיזים להסתכל לכיוון המלון, שמא מישהו יזהה אותנו ויהיה לא נעים. הנהג לא הבין את ההתנהגות והצחקוקים שלנו אך היה מרוצה שהנוסעים שלו שמחים.
סיימנו את הסיור ואז גילינו שכל המוזיאונים בהם רצינו לבקר סגורים ביום שני, כמו בהרבה מקומות בעולם. החלטנו ללכת לראות את ה"הוביט", סרט שהילדים מאוד רצו לראות. הסרט כל כך ארוך (שעתיים וארבעים דקות) ועדיין הוא מסתיים ללא סוף ולמעשה צריך לחכות לסרט הבא כדי לדעת מה קורה עם הדרקון שהולך לחסל עיר שלמה. כשיצאנו מהסרט גילינו שאנחנו לא רחוקים מפארק "לנין", פארק מקסים שבמרכזו אגם גדול, הרבה אזורי משחק לילדים, מגרשים למשחקי כדור ומסלולי הליכה וריצה. מרחוק ראינו סירות פדלים בצורת ברבור והחלטנו לשוט בהן. התפצלנו לשתי סירות, לבשנו חגורות הצלה שעליהן הויאטנמים מאוד מקפידים גם במים רדודים יחסית, כי ממה שהבנו הם לא ממש יודעים לשחות. התיישבתי עם אורי בסירה, והוא התלונן על איך שהיא ישנה ועלובה. עשר דקות מאוחר יותר, כבר היינו באמצע האגם, והשרשרת במנגנון הפידול יצאה מהמסילה בצד התחתון, ללא יכולת להחזיר אותה למקום. נתקענו באמצע האגם בלי יכולת להתקדם, צחקנו ממבוכה ומחוסר אונים. קראנו לליאור שהיה עם טל ואיתי כמה מטרים מאיתנו, והוא עם כישורי המקגאייוור שלו ישר חיבר בין שתי הסירות באמצעות תיק הגב שלו, ותכנן שהסירה שלהם תדחוף את שלנו. איכשהו זה לא מיד עבד והתחלתי כבר לדמיין מישהו מאיתנו (ליאור) שוחה למעגן כדי להזעיק עזרה. אבל ליאור לא ויתר והצליח לדחוף את הסירה לכיוון המעגן, אבל 20 מטר ימינה משם, כך שיכולנו לפחות לרדת בבטחה ליבשה.
מרוצים מההישג הלכנו לתפוס מונית ונסענו לחנות ספרים קטנה ומטריפה. ליאור שוב התנסה בתחביב החדש שלו בעיר, והתווכח עם נהג המונית על הדרך שבה הוא בוחר לנסוע, כאילו זה לא נס בפני עצמו שאנחנו מגיעים כל פעם שלמים ממקום למקום. ציידנו את הילדים בספרים נוספים והבנו שהחזרנו את כל המשקל שתכננו להיפטר ממנו השבוע במשלוח הביתה. עיכבנו את המוכרים לאחר שעת סגירת החנות וביקשנו לסיום המלצה למסעדה ויאטנמית באזור, נשלחנו והגענו למסעדה הודית נחמדה. היתה ארוחת ערב מדהימה, כולנו התענגנו על התבשילים המתובלים, האורז והלחמים ההודים (Nan). הילדים השביעו אותנו שעוד נחזור אליה השבוע. מקווה שזה היה באמת האוכל ולא העובדה שלצהריים אכלנו היום הרבה פופקורן.
אין הסברים בסיור, פשוט נוסעים ברחובות ההומים ובשווקים. כשזיהינו שאנחנו מתקרבים למלון הקודם שלנו, ליאור פתאום התוודה שסיפר להם שאנחנו עוזבים כי אנחנו נוסעים לקמבודיה ולא כי אנחנו לא מרוצים, כך מצאנו את עצמנו עוטים על עצמנו את כובעי הקפוצ'ון ומתחבאים ברכב, לא מעיזים להסתכל לכיוון המלון, שמא מישהו יזהה אותנו ויהיה לא נעים. הנהג לא הבין את ההתנהגות והצחקוקים שלנו אך היה מרוצה שהנוסעים שלו שמחים.
 |
| איתי מצלם מהרכב |
סיימנו את הסיור ואז גילינו שכל המוזיאונים בהם רצינו לבקר סגורים ביום שני, כמו בהרבה מקומות בעולם. החלטנו ללכת לראות את ה"הוביט", סרט שהילדים מאוד רצו לראות. הסרט כל כך ארוך (שעתיים וארבעים דקות) ועדיין הוא מסתיים ללא סוף ולמעשה צריך לחכות לסרט הבא כדי לדעת מה קורה עם הדרקון שהולך לחסל עיר שלמה. כשיצאנו מהסרט גילינו שאנחנו לא רחוקים מפארק "לנין", פארק מקסים שבמרכזו אגם גדול, הרבה אזורי משחק לילדים, מגרשים למשחקי כדור ומסלולי הליכה וריצה. מרחוק ראינו סירות פדלים בצורת ברבור והחלטנו לשוט בהן. התפצלנו לשתי סירות, לבשנו חגורות הצלה שעליהן הויאטנמים מאוד מקפידים גם במים רדודים יחסית, כי ממה שהבנו הם לא ממש יודעים לשחות. התיישבתי עם אורי בסירה, והוא התלונן על איך שהיא ישנה ועלובה. עשר דקות מאוחר יותר, כבר היינו באמצע האגם, והשרשרת במנגנון הפידול יצאה מהמסילה בצד התחתון, ללא יכולת להחזיר אותה למקום. נתקענו באמצע האגם בלי יכולת להתקדם, צחקנו ממבוכה ומחוסר אונים. קראנו לליאור שהיה עם טל ואיתי כמה מטרים מאיתנו, והוא עם כישורי המקגאייוור שלו ישר חיבר בין שתי הסירות באמצעות תיק הגב שלו, ותכנן שהסירה שלהם תדחוף את שלנו. איכשהו זה לא מיד עבד והתחלתי כבר לדמיין מישהו מאיתנו (ליאור) שוחה למעגן כדי להזעיק עזרה. אבל ליאור לא ויתר והצליח לדחוף את הסירה לכיוון המעגן, אבל 20 מטר ימינה משם, כך שיכולנו לפחות לרדת בבטחה ליבשה.
 |
| פארק לנין |
 |
| מתרגל טאי צ'י |
 |
| קבוצות של בחורות מתאמנות כך |
 |
| רגע לפני שנתקענו |
 |
| רגע אחרי החילוץ |
מרוצים מההישג הלכנו לתפוס מונית ונסענו לחנות ספרים קטנה ומטריפה. ליאור שוב התנסה בתחביב החדש שלו בעיר, והתווכח עם נהג המונית על הדרך שבה הוא בוחר לנסוע, כאילו זה לא נס בפני עצמו שאנחנו מגיעים כל פעם שלמים ממקום למקום. ציידנו את הילדים בספרים נוספים והבנו שהחזרנו את כל המשקל שתכננו להיפטר ממנו השבוע במשלוח הביתה. עיכבנו את המוכרים לאחר שעת סגירת החנות וביקשנו לסיום המלצה למסעדה ויאטנמית באזור, נשלחנו והגענו למסעדה הודית נחמדה. היתה ארוחת ערב מדהימה, כולנו התענגנו על התבשילים המתובלים, האורז והלחמים ההודים (Nan). הילדים השביעו אותנו שעוד נחזור אליה השבוע. מקווה שזה היה באמת האוכל ולא העובדה שלצהריים אכלנו היום הרבה פופקורן.
וואו - ממש הרפתקה !!! להתקע באמצע האגם !!! אני גם לא יודעת לשחות, מה הייתי עושה ??? הסירה מקסימה - בצורת ברבור ? ברווז ?? הם מלאי חיים , צבעוניים, הומור, ואוכל טוב....
השבמחק