רושם ראשוני

בשבת, לפני שלושה ימים נחתנו בסיאם ריפ, הטיסה, כמעט שעתיים מהאנוי עברה בקלות, הנחיתה היתה מסבירת פנים, שדה התעופה חדש ויפה שכל המבנים בו בעלי גגות המזכירים פגודות, גנים מטופחים ושלטים מפוארים, מאוד שונה ממה שמצפים לראות בשדות תעופה, חוץ מהמסלולים המסומנים והארוכים.
נכנסנו למבנה שחיזק את התחושה שהגענו למקום בטוח ומתקדם ועדיין היינו מוכנים לתהליך מתיש לקבלת הויזה. 

מבנה שדה התעופה בסיאם ריפ

נגשנו לדלפקים שנועדו למילוי הטפסים עם כל הנוסעים שלא היתה להם ויזה, כמובן שהיינו אחרונים בתור להגשתם, אך הוא הלך והתקצר במהירות מפתיעה.  ניגשנו לפקיד הקבלה שהיה הראשון בשורה ארוכה של פקידים שישבו לשמאלו והמשיכו לטפל בטפסים בתורם.  כשהתבקשנו לשלם הופתענו לקבל עודף וכך דעות קדומות התחלפו ברושם ראשוני חיובי ביותר.  חיכינו פחות משתי דקות כשנקראנו לקבל את הדרכונים עם הויזות המיוחלות ובכלל היינו בעננים מהקלות של התהליך.  משם ניגשנו לביקורת הגבולות וכבר ממש נשארנו לבד עם הפקיד שביקש שכולנו ניגש אליו והיה נחמד ומתבדח ושחרר את הילדים לדרכם כמי שמבין שההמתנה קשה להם.  הם התעסקו בלהוריד את המזוודות מהמסוע - זה תמיד מאתגר אותם לנוכח משקלן, הביאו עגלות למזוודות וסידרו אותן עם קצת עזרה ממני.  כשליאור התעכב מלהגיע הם הריצו את העגלות הלוך ושוב באולם הריק.  ניגשתי חזרה לדלפק היכן שליאור המתין שהפקיד יעשה את עבודת ההחתמות והטפסים כשנראה היה שהוא ממש תיכף מסיים.  פתאום הוא פונה לליאור ושואל " ?What about tip for me", אני מזכירה שאנחנו בביקורת גבולות, המומים מהשאלה ומבינים שאין כל כך ברירה כשהדרכונים עדיין אצלו ליאור שלף שטר ונתן לו, הוא הודה לנו, מסר לנו את הדרכונים והמשכנו הלאה.  

נהג המתין לנו ביציאה מהשדה ולקח אותנו למלון, הדרך היתה מלאה במלונות מפוארים בטרם הגענו למרכז העיר, וכשיותר התקרבנו למרכז ראינו עיר שוקקת חיים, מוארת, מלאה במסעדות, דוכני רחוב, שווקים ולא יכולנו לחכות כבר עד שנוכל לצאת ולטייל בה.  כשקיבלנו את החדר במלון האכזבה היתה קשה, בעיקר בגלל בעיית ריח קשה באחד מחדרי השירותים שהשפיע על כל החדר.  לפקידים במלון זה לא ממש הזיז ואנחנו התחלנו לחפש אלטרנטיבות.  לאחר כשעה הבנו שאין ברירה ואת הלילה נעבור בחדר וכאילו שזה לא הספיק איתי שהתחיל עם כאבי בטן חזקים וחום עוד בהאנוי (כולל ביקור במרפאה שם), נכנס לשירותים ולא יצא משם עד שעברנו מלון יום וחצי אחרי ... (כן ישנו שם שני לילות).  כל הזמן הזה לא יצאנו מהמלון מלבד ליאור ואורי שהלכו לבדוק מלונות אלטרנטיביים. טל לא רצה להרים את הראש מהספר שלו, ואני הייתי עסוקה בלעזור לאיתי. אתמול נכנסנו למלון המקסים Ancient Angkor שרק בזכות הנחה גדולה יכולנו להרשות לעצמנו, וכבר הרגשנו יותר טוב,  חוץ מאיתי... . לאחר התכתבות עם אורלי, הרופאה הישראלית המקסימה מהאנוי הבנו שמדובר ביותר מוירוס בטן והחלטנו לקחת אותו לבית החולים הבינלאומי המקומי, שהדעות עליו חלוקות, וכבר התחלנו לבחון טיסה לבנגקוק. ההמלצה הכללית בנושא בריאות בקמבודיה היא להשאר בריא כיוון שמערכת הבריאות כאן פשוט מזעזעת. בהמלצת הרופאה החל מאתמול איתי נוטל שני סוגים של אנטיביוטיקה, וכבר מרגיש הרבה יותר טוב ואנחנו כבר אופטימיים ורגועים גם כי מחר אורלי הרופאה ומשפחתה מגיעים לחופשה בסיאם ריפ.  

שקיעה מגג המלון

היום יצאתי עם טל ואורי לסיבוב קצר לאזור השוק הישן, כמה דקות הליכה מהמלון, ניסינו להתרגל למראות החדשים בשווקים, לאנשים הנעימים לתנועה הרגועה יותר ונהנינו מכך שבמרבית האזורים יש מדרכות, בשונה מויאטנם. עכשיו אנחנו מנסים להתרגל למטבע המקומי, ריאל,  ולפעמים מחשבים כמה דברים עולים בדונגים ויאטנמיים כדי להבין מה זול ומה יקר, אבל נראה שבכל מקום כאן ניתן לשלם גם בדולרים, אפילו לנהגי טוקטוק.

עכשיו  אנחנו מחכים שאיתי יבריא ושנהיה בטוחים שלא נדבקנו, כדי שנוכל להתחיל עם התכניות שהיו לנו לעיר.