אי אפשר לחזור אחורה

אני מוצפת.  מאז עלה הרעיון (ערב ליל הסדר), אי אפשר לחשוב על משהו אחר. חושבים על כל האלמנטים בחיים, איך הם יראו ומה יהיה איתם. עושים חישובים, בודקים, מבררים.  ביקשנו חל"ת בעבודה, פרסמנו את הדירה להשכרה, ועושים הרבה מאוד עבודה על שינוי התוכנה שאנו חיים לפיה כל החיים: עבודה-עבודה-בית  ושוב ושוב.  אולי אכתוב פוסט שלם רק על התגובות שאנו מקבלים מאנשים
ששומעים על התכנית שלנו, זה מעיף אותם שזה אפשרי בכלל, בדיוק כמו שאותנו.
לאט לאט מתקדמים, עד שמבינים שאי אפשר לחשוב שלא. שלא ניסע. אז החלטנו, וסיפרנו אתמול לילדים. 9 חודשים במזרח הרחוק, החל מ- 3.9.13.  קצת הפתיעו, שלושתם הגיבו שונה אחד מהשני, אבל כשחושבים על זה, בדיוק בדרך האופיינית להם. טל מיד הבין שהוא מפסיד שנת לימודים בבית הספר (וזה העיקר).  אורי מיד קלט את הפוטנציאל אבל גם את החסרונות, ואחרי מחשבה נוספת הבין שזה דיל מעולה. ואיתי קפץ משמחה ואחרי 10 שניות פרץ בבכי שנמשך שעה. הוא ראה רק את החסרונות.  טל רצה לקחת את ה- DS, אורי את הסקסופון ואיתי רצה לוודא שיש לחברים שלו מצלמה במחשב כדי שיוכל לראות אותם ולא יתגעגע.  טל רצה לוודא שאין מבחנים כשההורים מלמדים, אורי חשב שלטל כיף יותר שהוא מפסיד את כיתה ח', ואיתי כבר הכריז על זה שתהיה לו מחברת חוויה.   הקטנים לא נרגעו עד שסגרתי עם מנהלת בית הספר שהם מגיעים בתחילת השנה ל- 5 ימים,  ובסוף השנה - בחודש האחרון. עכשיו הם גם מוצפים.
אז יש לנו שלושה וחצי חודשים בערך עד הטיסה .... ומיליון סידורים.  דבר אחד הבטחתי לעצמי, אני הולכת לתעד, הכל, בעיקר כדי לא לשכוח וגם כדי שתהיו איתנו.